חמש וחצי שעות של הליכה שם, הניבו קנייה של הדברים הגדולים שצריך.

בעיקר מדפים לספרים.

כמו כן קניתי שולחן כתיבה לעצמי, שולחן למטפלת שלי, ומיטה בשבילה.

כבר היום הגיע הכל לביתי.

אבל אני חוששת שהמזרן איננו המזרן שאותו בחרתי.

עוד לא ברור לי מה אעשה בנידון.

כששבתי הביתה, הגיעו בני, אורן, ילדיו, נכדי, ובת דודה אחת.

כולם יצאו עם מתנות, אבל ... לא היה במה לכבד אותם...

בפעם הבאה.

אורן הזיז את כל הארגזים בחדר העבודה לצד הארונות שכבר כמעט התמלאו בספרים.

כדי לפנות את המקומות בהם יורכבו הרהיטים.

הוא היה עייף מכדי לשבת לידי בזמן נהיגה.

נעשה זאת ביום רביעי.

הרחוב בו אני גרה כעת, הוא רחוב עירוני טיפוסי.

רק מחלון הסלון ניתן לראות עץ ירקרק, ואפילו הוא נגזם (בוודאי הפריע לאחד הדיירים).

הגינה הקרובה ביותר נמצאת במרחק מה מהבית.

על פארק אין בכלל מה לדבר.

והמרחק לרחוב הראשי של הרצלייה, סוקולוב, הוא קטן.

אבל הכל, הכל, טוב יותר מלשהות בבית אבות...

ניסיתי לצלצל למכון לממוגרפיה... היה כבר מאוחר מידי.

מחר.

הכאבים מפחידים אותי.

ניסיתי לומר לעצמי, שאני פשוט משתמשת הרבה ביד שמאל, ואולי אלה פשוט כאבי שרירים. 

אבל נזכרתי שהכאבים החלו עוד בכפר שמריהו, בבית האבות.

ושם כמעט ולא עשיתי כלום.

בוודאי לא התאמצתי.

היום הגיע המרכיב להרכיב את הפריטים שקניתי.

ומשסיים, הסתבר לי, שקניתי ארונות, שאינם תואמים בצבעם לארונות, שכבר נמצאים בחדר העבודה.

מאוד התאכזבתי מעצמי, וגם קצת כעסתי על עצמי... 

אבל זו בדיוק הבעיה שלי.. זיכרון לטווח קצר...

וכנראה נוספו לה העייפות, ובעיית הקשב והריכוז..

אוףףף

עוד אכזבה הייתה מהעובדה, שהגיע שולחן כהה מאוד, בעוד שהזמנתי שולחן לבן.. השולחן יוחלף.. אבל פירוש העובדה הוא, ששוב יהיה עלי להמתין

לשימוש במחשב שלי.

אבל יש גם דברים טובים בעולמי (שהוא, מה לעשות, צר כעולם הנמלה), האחד הוא, שאני ממשיכה לרדת במשקל, וכן יורדת הנפיחות מפני. לאט, אני יודעת, אבל זה קורה.

ויותר חשוב מכך: לא המתנתי היום לבואו של בני, אלא החלטתי להתגבר על הפחד, ונהגתי הבוקר. ועשיתי חניות.. וזה עוד צעד ענקי לעצמאות ולביטחון.

קבעתי תור למחלקת ריאות ב"תל השומר".

ואם אני עוסקת ברופאי "תל השומר", אני רוצה לספר על ד"ר עוזי ניסים, מנהל היחידה לרדיוכירורגיה, שביקש להיות מעודכן במצבי פעם בשבוע,  ועם כל החמרה במצבי, אם תהיה כזו. ולצורך כך מסר את מספר הטלפון הנייד שלו...(וגם האחות האחראית במחלקה, אורלי, גם היא שייכת לחבורת המלאכים הזו. (עוד אספר עליה, ואכתוב גם את שם משפחתה),

וד"ר אמיר און, מנהל מחלקת הריאות, שמקבל אותי במסגרת "מכבי", מהיום להיום...

וד"ר אלון בן נון, שניתח אותי בריאה, פעמיים. הוא מוזכר ב"עשרת הגדולים, ב"מעריב".

ואם תהיתם אם זו חוברת פרסום, הרי הרופא הזה איננו מקבל כלל באופן פרטי.

לעומת זאת אם תצלצלו למספר המופיע באתר ביה"ח, והסיפור שלכם יישמע דחוף, הוא יקבל אתכם מיד.כך היה איתי. כך היה עם חברה, שהכרתי בתור אליו.. וגם מזכירתו, גלית יזרעאלי, נוהגת כמותו.

שלושתם מלאכים... ויש עוד אחרים כמותם.

ובנימה אופטימית אני נפרדת מכם, ומקווה שיהיה לכולנו לילה טוב, ו"מחרים" רבים טובים..