רק מי שהתעורר מתרדמה של שלושה חודשים, בהם אכל אך לא זז, וצריך ללמוד לחיות מחדש, רק הוא יוכל להבין מה עובר עלי.

אני לומדת ללכת.

לומדת לנהל את חיי.

מודה לכל מי שעזר ועוזר..

נעזרת במטפלת חמודה, ומנסה לשנות את הרגלי ההיגיינה שלה... לשפר...

פורקת את הארגזים.

זורקת בגדים. כמה היה לי קשה לעשות זאת. זה הולך ונהיה קל..

ומקבלת החלטות...

היום הלכתי לרופאת העור שלי. עוד מלאך, שלא מניתי ברשימה אתמול..

משהו הכאיב לי מאוד, וגם הפחיד אותי. ובכל פעם שזה כאב... מאוד.. והרבה פעמים ביום,

חששתי.

כשראו את מצבי, התקבלתי ללא תור.

רציתי לקבוע תור מסודר לפעם הבאה, ונתנו לי תור לעוד חצי שנה.. כל כך היא מבוקשת, הרופאה הזו.

היא טיפלה בי, ונתנה לי הוראות לטיפול ...

ועוד הוראות לטיפול בכל אצבעותי...

חזרתי רגועה לגמרי.. ופתאום אני שומרת יותר לא להיפגע. ופתאום כמעט ולא כואב לי...

צלצלתי למאמן, שלקח את פיפה לתקופה של אימון. המסירה שלה הייתה תוצאה של לחץ גדול. היא הובאה אלי למקום בו שהיתי (בית אבות, להזכירכם).. 

כולם שם היו בני שמונים ותשעים.. וגם יותר...

הם רצו שקט.

וצדקו.

ואילו פיפה היא כלבה עירנית. ובכל פעם שעבר חתול בסביבת חדרי (ועברו הרבה פעמים, כי האכלתי שם את החתולים, אבל זה כבר סיפור אחר...), היא נבחה..

והחלו להגיע תלונות מצד הדיירים של המוסד...

נלחצתי. וזה היה הפתרון...

טוב, אקבל אותה בחזרה עם דיפלומה.

אבל עם כלבים אחרים היא לא למדה לשחק...

ועדיין אני מחפשת מקום קרוב בו תוכל להנות...

היום סיפרה לי כלתי, על מקום קרוב יותר מזה, שהיה ידוע לי עד כה...

אלך לראות אותו מחר.

והכי חשוב, אני ממשיכה ללקט מתוך עצמי מידע על התקופה הבאמת קשה שעברתי.

מי הייתי אז... מה היה מצב התודעה שלי.. האם באמת רק ישנתי?

אני זוכרת, ואחותי מאשרת את זה, שדיברתי הרבה על השואה...

על האכזריות של העולם. על הרוע שאיפשר את השמדת היהודים.

אני זוכרת את הרופא שעמד מעלי, דיבר אלי, שאל שאלות. רציתי לענות לו, והייתי כאילמת...

אני לא זוכרת את הביקור (אבל סיפרו לי עליו...) של חברה שביקרה אותי, כששהיתי אצל בני, ולמרות שהכינו אותה, היא בכתה בכי תמרורים למראי...

בימים האחרונים אני חולמת חלום, שהתחושות אומרות לי שהוא מאוד משמעותי לי.

אבל כשאני מתעוררת,כבר אינני זוכרת אותו. 

בפעם הראשונה היה לי קצה של חוט. אבל אמרתי לעצמי, שארשום אותו מאוחר יותר.

ושכחתי.

מאז הוא חזר עוד פעמיים.

אני יודעת, שזה אותו חלום. אני יודעת, שהוא בא לספר לי משהו חשוב.

ומקווה לזכור אותו.

כי הנתק הזה בן השלושה חודשים, קשה לי מאוד.

שלושה חודשים נעלמו מחיי...

וחוץ מהבזקים של רגעים מהם, אינני יודעת כלום עליהם...

מחר יום עמוס. אספר עליו, אם אוכל. ואל תדאגו אם לא אוכל.

החיבור לאינטרנט לא תמיד אפשרי כאן.

שבת שלום לכולכם.

תוקירו כל רגע מהחיים.

תנשקו את קרוביכם ואהוביכם.

חייכו...

גם אני מחייכת אליכם.

עוד מעריכה את עובדת היותי בחיים.

את ההתקדמות. את הכל...