בלי מלחמות עבר הזמן, והיום הגיע המרכיב מאיקאה.

לא נגעתי באריזה.. חיכיתי.. והפעם השולחן הוא לבן. כפי שנקבע, כפי שהוזמן.

הוא הרכיב במהירות... והלך.

ואז נסעתי (נסענו. התלוותה אלי דיפסה, המטפלת שהפכה כמעט לבת משפחה...), לרחוב הארבעה. המרכז לבטיחות בדרכים.

בתקופה הקשה שלי, מישהו מביה"ח ,("שיבא") דיווח למשרד הזה שאולי אינני כשירה לנהוג.

אני בלי מכונית.. קשה לי אפילו לחשוב על כך...

התבקשתי למלא טופס (כלומר: האונקולוגית שלי) על כשירותי (כולל הקוגניטיבית...).

אבל הרי היא לא ראתה אותי מספר חודשים. ומה ההכשרה שלה לקבוע מה מצבי הקוגניטיבי?

רישיון הנהיגה שלי תלוי בכך..

התכוננתי לפגישה במשרד הזה.

המכתב הגיע בדואר רשום, נמסר לביתי שלקחה אותו... ומסרה לי כעבור שלושה שבועות. וצויין במכתב, שעלי להחזיר את הטופס מלא תוך חודש.. כלומר, הזמן כמעט ונגמר.

צלצלתי לפני יומיים למספר הטלפון שהיה רשום במכתב.

צויין שהמענה ממוחשב, אבל "מבין עברית".

ואמנם, נעניתי על ידי תוכנה, שדיברה אלי עברית. ווידאה מה מספר המכתב, וכו'

חוכמתה של התוכנמה מתבטאת בכך, שבשאלתה האחרונה היא אומרת לי לספר את סיפורי בקצרה, נותנת לי זמן לכך, ומבטיחה שהרכזת תתקשר אלי תוך ארבעה ימים.

השארתי בקשה לדחיית מועד הגשת הטופס המלא.

אבל לא סמכתי על כך, ונסעתי היום.

הכנתי את שתי ההזמנות שיש לי. האחת, למנהל מחלקת הריאות... (זוכרים? נותחתי לאחרונה פעמיים.)

והשנייה למנהל היחידה לרדיו כירורגיה, שטיפל בי בנושא הגרורה במוח.

הוא היחיד שעקב אחר מצבי, דווח בקביעות, קבע מה מינון התרופות שאקבל, וגמל אותי מהתרופות.

נסענו בשני אוטובוסים.

אני יודעת שאין חנייה באיזור רחוב הארבעה.

הגענו חצי שעה לפני מועד קבלת הקהל, והתור היה מספר תשע עשרה.

אבל בחדר קבלת הקהל, יש כחמש עמדות.

נתקלתי ביחס אדיב.

קיבלתי דחייה עד סוף יוני.

ונאמר לי, שאם האונקולוגית לא תרצה למלא דיווח כנ"ל, רופא המשפחה יכול למלא את הטופס.

יצאתי מרוצה.

אבל בהמתנה ראיתי אנשים, שכולם עצובים וממורמרים.

אנשים, ששלחו טפסים לפני חודשיים, ושמעו שהטפסים לא הגיעו.

אחותי יעצה לי שכשהטפסים יהיו בידי, אשלח אותם בדואר רשום עם אישור מסירה.

ורק אם לא יתקבלו בכל זאת, אסע בעצמי.

עד המועד אחליט מה לעשות.

אני מאוד מקווה שלא אהיה כאותם אנשים שפגשתי היום...

הנסיעה חזרה, הייתה חסרת מתח. ואז נהניתי מתל אביב, עיר הולדתי, העיר שלא ביקרתי בה זמן רב.

הכרתי את רוב החנויות...

פולק, חנות ספרים עתיקים ונדירים, עוד יושבת במקומה.

לידה משפצים חנות אחרת (נדמה לי, שהייתה בה בזמנו, חנות גגדים).

שני אנשים עבדו בשמש הקופחת, וחתכו לוחות זכוכית.

במשך כל הנסיעה הביתה התרגשתי.

ומה עכשיו?

בני הבכור עומד להגיע לביקור.

וזה בוודאי יהיה החלק הכי נחמד של היום.

כן, במקום ההליכה בבוקר, שהיה צפוף בזמן, ירדנו לפני הבית, ועשינו הליכה. אמנם בחום הצהריים, אבל עדיף משום דבר...

ובאמת אפשר לומר, שהגעתי עייפה (רעבה, וצמאה, למרות בקבוק המים, שבו אני מצויידת לאחרונה), אך מרוצה.

שיהיה לכולנו ערב נעים.