אתמול בטיול הבוקר, הגענו לפינת רחובות.

אחד מהם היה הנדיב.

מידי בוקר אנחנו מטיילות באזור.

אתמול התארך הטיול לכדי שעה. (ואחר הצהריים הלכנו לרופא, לברר ביחס ל   m.r.i

רק אתמול נודע לי שהבדיקה תתקיים בשבת (כן, בשבת).

טוב, נחזור לטיול הבוקר.)

בפינת הרחובות המדוברת יש גינונת מטופחת מאוד.

פרפרים בהמוניהם רפרפו בכנפיהם. הם עפו במהירות מפרח לפרח, ולא נראו נוחתים אף לרגע.

והם סגלגלים, קטנים, מהירים, תזיזיתיים.

ולפתע עבר בי געגוע חד.

הן אילו הייתה כאן אימי, הייתה מזהה, בוודאי, את הפרפר הזה..

או, לפחות, יודעת איך והיכן לחפש את שמו המלא.

אמנם, כל ספרי ההדרכה לציפורים, לכוכבים בארצנו, לצמחי ארצנו, כל אלה כבר סודרו במדף. נגישים לגמרי.

אבל אין תחליף לתבונתה ולידיעותיה של אמא.

ופתאום, בזכרוני, חזרתי כשלושים וחמש שנים אחורה.

הייתי אז מורה בראשית דרכי.

והיא לימדה במכללת "לוינסקי". ונהגה להדריך אותי לפני טיולים בטבע (הטבע ב"גן מאיר" בתל אביב, בו יש מגוון ענק של צמחים ובעיקר של עצים) עם כיתתי.

ולא פעם, היתה גם מצטרפת לטיול. אז הייתי מחלקת את הכיתה לשניים. חצי הלכו עם אימי, וידעתי, שאלה יהיו הנהנים והמרוויחים הגדולים מהטיול.

והחצי השני הלכו איתי. וקיוויתי, שאני זוכרת מספיק את ההכנה שנתנה לי אימי.

בין המתנות שהעניקה לי מידיעותיה.

אמי, אמי...

שחלתה שנים אחר כך במחלה חשוכת מרפא. אותה מחלה שנקראת ניוון שרירים.. אכזרית ואיומה.

וכבר עשרים שהב היא איננה איתנו.

אבל אתמול בבוקר התגעגעתי לאימי הבריאה.

הצעירה.

המצליחה.

המעניקה.

ורק מאוחר יותר קלטתי, שהיא חזרה בדמיוני להיות בריאה. 

אני מודה לפרפרים המהירים הללו, האפרפרים סגולים,

שהחזירו לי לרגע, רגע של דמעה, את אימי.