ימים מוזרים.

עדיין חמים מאוד.

אני די לבד, למרות ביקורים לא מעטים אצלי...

אבל די לבדי מבחינת בני משפחה וקרובים.

יומיים לא ירדתי עם פיפה בבוקר.

וכשהבנתי, שזו עלולה להיות תחילתו של נוהג חדש, הבוקר ירדתי איתה (כמובן לא לבד...)

השאר עדיין מאוד לא פשוט.

הרבה קרעכצאן... כואב פה, וכואב שם.. בקיצור, לא עושה חשק רב להמשיך.

אבל אולי דבר אחד טוב כן קרה. אחותי שביקרה אצלי אתמול, רשמה ביומנה ביקור גורלי אצל שנים מהרופאים שלי. האונקלוגית, ובאותו יום גם רופא המוח, ד"ר עוזי ניסים. אני אזדקק  לנוכחות של משפחתי, כדי שישאלו שאלות חכמות ממני.

היא סוף סוף הבינה שכדאי לטובתי לא לרגוז.

אז אולי משהו טוב כן קרה בימים אלה...

ומה עוד? עמוס... אחד מידידי הטובים, צלצל כמה פעמים.. ביקשתי ממנו שלא ידע הרבה מידי פרטים עלי..

והוא  אמר, שהוא דווקא מאוד רוצה לדעת. אחרי השיחה איתו, נזכרתי, שהוא בעצם לוקח ממני את הזכות לידיד טוב, כפי שהיה (ובלי חשבונות) מאז ומעולם.

לא הספקתי לדבר איתו על כך. (זוכרים? אין לי כוח...)

והשבוע, באחד הבקרים, הוא חיכה לנו במקום מאוד מרכזי בעיר... ואין לי ספק, שראה אותי נעה בחוסר יציבות... הוא עצמו עמד עם מכוניתו במכנסים פשוטים ובחולצת טי שירט ישנה ונקייה. כן, זה עמוס, כפי שאני זוכרת אותו...

אבל למה הגיע למרות רצוני?

החיים הם לא רק כפי שאנחנו היינו רוצים שיהיו.

ולי נדמה, משום מה, שמצבי המיוחד (חולה... מאוד...)  מאפשר לי לקבל יחס טוב יותר אצל זולתי. מסתבר שלא... אולי לא... אני צריכה עוד לחשוב על כך...

בעצם, כשאני חושבת על כך, מאז אותו יום לא ירדתי עם פיפה.

השפעה רצינית.

אבל לא פאטאלית, כפי שאתם רואים.

והיום, יום חג. מהבוקר היה הכל מתוח. חיכיתי בקוצר רוח. בבוקר ירד גשם קל. אחה"צ ירד גשם אמיתי. ויחד עם זאת היתה שמש רצינית. חמה. מין מזג אוויר אירופי מוזר.

הנה, היום נוטה לערוב.

נראה שאסיים.

מקווה להתראות מהר.

שיהיה רק טוב!