את ספריו של גבריאל גרסיה מרקס מעולם לא קראתי, מראש ידעתי שזהו קרב אבוד אותו לא אוכל (גם באם ארצה) לעולם לנצח. יכול להיות שזה השם של הסופר שמרתיע אותי, יכול להיות שזה סגנון הכתיבה, יכולות להיות מיליוני סיבות לכך שלא קראתי את ספריו, למעשה התשובה היא פשוטה ביותר: לי, אישית, אין בו כל עניין.
לפני מספר שבועות פורסמה במספר מוקדי עיתונות בישראל ידיעה מעניינת על כך שעומדת להתקיים תערוכה מעניינת, בה סטודנטים ממכללה בעמק יזרעאל יציגו כרזות המבוססות על ספרו של גרסיה - "מאה שנים של בדידות". בנוסף פורסם שתיערך הקרנה של הסרט הדוקומנטארי הקולומביאני "גאבו" (2007). עכשיו, קולנוע זה דבר שאמור להיות מעניין, ולא פעם פורסמו כתבות על כך שסרטים המבוססים על ספרים, לעיתים מצליחים להתעלות על המקור, לעיתים גם להיפך, סרט שלא מתקרב לקרסולי המקור וכדומה.
זוהי הפעם הראשונה אי פעם (כמדומני) שמגיע סרט בו אין תשובה לשום כיוון. זה לא חרא סרט, והספרים לא יכולים להיחשב לחרא מאחר ומדובר בדעה כנגדם של אדם יחיד. אבל היה קשה בסרט הזה, קודם כל הוא דוקומנטארי, ולסרט שכמותו אולי צפויים פרסים רבים, עדיין מדובר באושיה מהדרגה הראשונה, ספריו מכרו מיליונים ועוד ימשיכו למכור מיליונים. הוא כבר בן 80, נחשב לגדול סופרי אמריקה הלטינית, לספרו המעולה שעליו מבוססת הכתבה מלאו כבר 40 שנה. הוא איש בעל לב חם ושמחה טבעית, סופר מבולבל במקצת, שאפילו את ספרו "מאה שנים של בדידות" הוא שלח למוציא לאור בשתי חבילות נפרדות (היה חסר לו איזה 20 אגורות והוא היה לחוץ). רשם ספרים רבים ("אהבה בימי כולרה" שיוצא עליו סרט בסוף השבוע הקרוב) ובסך הכול נחשב לאחד הסופרים הכי מוצלחים בעולם.
את הסרט הקדים נאום מרגש (ממנו לא הבנתי מילה) של שגריר קולומביה בישראל, על השעון 6 דקות, אותו תרגמה בקצב של חמש מילים לאלף, סטודנטית מבית הספר לתקשורת חזותית במכללה האקדמית עמק יזרעאל. גם מהנאום שלה לא הבנתי מילה. ואז הסרט התחיל, מחיאות כפיים למסך הקולנוע זה לא דבר כל כך צפוי, במקרה של מיודענו גאבו, להיפך, סרט המתחיל בטקס הוקרה עם אלפי מוקירים השואגים לנוכח נאום ארוך של קשיש בן 80, מוחאים כפיים ומוחים דמעה, יש להם כנראה סיבה גלויה לאהוב את הסופר. הסרט (בבימויו של לואיס פרננדו "פאצ'ו" בוטיה) מוגדר כסרט תיעודי החושף את הצד האנושי יותר של גבריאל גרסיה מארקס, המכונה גאבו, באמצעות עדויות בני משפחה וידידים, עיתונאים וסופרים. הסרט נע בין מקומות משמעותיים בחייו בין קולומביה, מקסיקו וקובה. מומלץ למעריצי הסופר, מי שלא, שלא ינסה.
מהתערוכה עצמה נהניתי; עשרות כרזות מאירות עיניים ברחבת הסינמטק. כאמור, מדובר בכרזות שמהוות עטיפה חלופית לחתן היומולדת בן ה-40 (הספר). כרזות של נמלים, כרזות של אנשים, כרזות מלאות בצבעים. התערוכה תהיה פתוחה עד ה-30 לינואר בחינם בסינמטק תל אביב, אז אם אתם במקרה נמצאים על הארבעה/שפרינצק תיכנסו לאיזה עשר דקות, זה בטוח יעשה לכם טוב, גם אם לא קראתם את הספר.
הערה: נכתב לפני כשנה, אין מה להגיע לרחוב שפרינצק כי פשוט אין שם כלום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
