בשנות ה-70 בישראל זוגות רבים היו עורכים ערב חתונתם ימי צילום מרוכזים, בהם היו מנציחים את אהבתם על פני קלטות ווידאו שיישמרו לימים שיבואו, שיהיה דבר מה להראות לילדים ולנכדים כשדור ה-DVD יגיח לעולם במילניום החדש. חלק גדול מהזוגות היה מגיע לסמטאות יפו העתיקה, מנציחים את רגעי האושר שלהם לפני שהחיים יתחילו את מסלולם.
ב-1982 סמטאות יפו העתיקה הכניסו לאמתחתם חבר חדש, תיאטרון הסימטה, תיאטרון הפרינג' הראשון בישראל. איני יודע אם בימי הצילום המרוכזים שערכו הזוגות הנאהבים הם קלטו בעדשת המצלמה את השלט הקטן המצביע על ההיילייט של רחוב מזל דגים ביפו, אבל אני כן יודע שכל זוג שהגיע לשם למען החלפת שפתיים לא תיאר לעצמו שכעבור יותר מ-26 שנה, הרחוב הקטן בו הותירו את זיכרונות צעירותם ישמש ככור היתוך אידיאלי לתרבות העלייה הארצישראלית הקיימת בימינו אנו.
ההצגה "תרת תרת" של קבוצת התיאטרון האתיופי "הולגאב" הגיעה להצגת בכורה בתיאטרון הסימטה בשלהי ינואר האחרון, מביאה בזרותה את ניסיון ההשתלבות של העם האתיופי כעם מנוכר וזר להוויה הארצישראלית הקיימת, מספרת סיפורים עממיים שהועברו מבן לאב במשך דורות רבים, ומנמקת בדרכה הייחודית את עולמו הרוחני והמעשי של הנטע הזר.
תארו לעצמכם שני גברים ובחורה נאה אחת, תפאורה מינימלית של שלושה שרפרפים וקצת עשן סמיך, עלילה שלמעשה מביאה רק צ'יזבטים שרצו מדור לדור. כמו שלכל עדה יש את סיפורי העבר שלה, שבאו וסיפרו את סיפור העבר הפרטי שלה, כך גם העם האתיופי סיפר סיפורים, שלפי דעתי הכנה בתרגום מאמהארית לעברית איבדו קצת מערכם, וחבל.
אז בפרינג' כמו בפרינג' לא תמיד מבינים למה התכוון המשורר וצריך להפעיל את התאים הפועלים שעוד נותרו, אבל זה לא אומר שצריך למצוא עצמך מפהק/ת אל מול הסיפורים המסופרים, לתהות בתוככי עצמך האם השנים שעברו גרמו לאיבוד זהותו של הזר המנוכר ולהיטשטשות חלקים נרחבים בסיפורי העם. המלצה אישית שלי להצגות הבאות: כשיש דמות המספרת סיפור כדאי אולי לעצור שנייה ולשאול איך זה נראה אל מול הקהל ולא רק אל מול עצמך.
הרעיון עצמו הוא מעולה, צריך לדעת יותר על העם האתיופי שהפך לחלק מהחברה הישראלית, אם לנו יש את סיפורו של נוח והמבול או אליהו הנביא ולהם יש סיפור על אב הנרדם בשמירה ובנו הנוזף בו שוב ושוב ומאיים לגלגל את אביו מראש ההר, אז כדאי לתהות בתוכנו איך אנו – כבר עשור אחרי – עדיין לא מכירים את הסיפורים הללו אחד לאחד. טוב, זה לא שעמים אחרים שבאו להשתלב בחברה הישראלית השרישו אצלנו את הספורים שלהם, כמה אנשים באמת יודעים ומודעים לכך שאת הסילבסטר חוגג העם הרוסי כיום חג לכל דבר? כמה אזרחים באמת תוהים על כך שהעם הפיליפיני באמת חוגג את חג המולד? אז לנו יש את ראש השנה וליל הסדר? אבל תנו לי שם אחד של חג אתיופי, רק אחד....
המשחק עצמו משעשע, השחקנים באמת מנסים להיכנס לדמויות, באם מדובר בקוף, לביאה, אתון או אי אלו חיות....אבל העלילה, לצערי, קשה להבנה.
מבוסס על הספר "תרת תרת" בעריכת ד"ר תמר אלכסנדר ועמלה עינת
עיבוד ובימוי: משה מלכא
עיצוב תאורה: אורי מורג
עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי שכוי
תנועה: אייצ'ו בייה
קלידים ושירה: אבטה בריהון
משתתפים: תהילה ישעיהו אדגה, אייצ'ו בייה, ביינה גטהון
לאתר ההצגה - http://hasimta.com/shows/trettret.html
בבלוג זה
בכל הבלוגים
