"המחזה הזה הולך לככב בברודוויי כמו זונה זולה באורגיה, והמפגיניים הדתיים האלה יכולים למצוץ זין כי כל מה שהם הצליחו לעשות זה לתת לך פרסום בחינם"..
כך אמרה אליזבת שו לחנון הכי מכוער ומקסים על המסך דיינה מרשזסץ (ככה מבטאים את השם שלו, אני נשבע). אליזבת שו משחקת את עצמה בסרט הכי דפוק שיצא בשנה האחרונה. זה לא בסדר לתת לגברת שו את הקרדיט כבר בתחילת הכתבה אבל רק בגלל המשפט הזה שרשום לעיל, שמבחינתי בהחלט מצליח לתאר כמה הסרט הזה גרוטסקי, פארודי ודי צוחק מאוד על עצמו ועל השחקנים שמשחקים בו.
פם בריידו ואנדרו פלמינג כתבו את העלילה של הסרט הרדוד הזה (על פניו) שמספר את סיפורו של מורה לוזר למשחק שמלמד דרמה בבית ספר תיכון בו אבא שלו הוא המנהל. לדיינה הייתה בעבר קריירת משחק מפוארת שהשיא שלה היה דמות של לוחם/קוסם משוגע שנלחם בזינה. לקחו את השחקן ששיחק את הדמות הזו ונתנו לה עוד יותר לשגע. לדיינה שום דבר לא עובד כמו שצריך, כישרון המשחק שלו בזבל, הוא גר ביחד עם אשתו כבר שנים רבות אבל היא בינתיים מזדיינת לו מול העיניים עם מישהו אחר שגר איתם והוא עדיין לא שם לב. הוא מבחינתו חושב שהוא באוטופיה. הוא בטוח שמחלקת הדרמה הקטנה (שמורכבת משני חנונים) שלו היא מרכז היקום, הדבר שהכי מפטם אותו כל שנה זה הביקורות שנותן לו ילד בכיתה ט' בעיתון ביה"ס. הוא מדבר לתלמידים בגובה העיניים ואפילו פחות מכך. הוא משפיל את עצמו בלי לשים לב פעמים רבות, לא תמיד נראה שהוא באמת מודע לעצמו או למעשיו. הוא כל כך מגוחך בעיני כל העולם ורק בעיני עצמו הוא מושך. יש לו שיער ארוך ומוחלק. הוא זקן, לבנבן, חנון, בכיין, רגיש ואבסורדי כל כך אבסורדי, גם אם לא הייתה יוצאת לו מילה מהפה הוא היה יוצא נחנח.
יום אחד אל הכיתה שלו בטוסון מתגלגלים עילית הערסים של עדות המזרח בארה"ב, דבר ראשון שהוא עושה זה לתת החוצה, אחרי זה הוא חוזר ומנסה להתמודד, כצפוי צוחקים עליו בהתחלה אבל הוא מתעל את עצמו ואחרי שנמסר לו שזו העונה האחרונה של מחלקת הדרמה הוא מחליט ללכת כנגד כל המוסכמות (והם מסתכמים בסך הכול באבא שלו) ולהוציא מחזה חדש פרי עטו, הוא חושב לקחת את סיפורו הטרגי של ויליאם שייקספיר המלט ולעשות לו המשך, לספר מה קורה עם המלט חוזר במכונת זמן ומציל את כולם מלמות. זה לפחות הרעיון מאחורי התסריט שלו. לתוך התסריט הוא מכניס אוננות, ישו, אלוהים, שטן, אופליה ומקהלה של גברים הומואים. מאגד סביבו עורכת דין פריקית שעוזרת לו להילחם בכל העושים עליו עלייהום. רשימה קצרה: הכנסייה, הנוער למען חסידות, איגוד הבתולות, שוחרי אומנות, אוהבי אומנות, משוררים, בני אדם, אלוהים, בני נוער, בתי משפט, שוטרים ואבא שלו. יש עוד כמה אבל אין לי כוח לחשוב עליהם כרגע.
זה פחות או יותר התסריט, תמיד דברים יכולים היו ללכת יותר טוב, אבל כמות השטויות שראיתי בסרט הזה לא יכולה להיעצר בגלל שיר מחזמר אחד שנקרא "אנסו לי את הפרצוף", היו יכולים לעשות פארודיה עוד יותר רחוקה, אבל בסופו של דבר התוצאה מוצלחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
