נגיד והתגייסתם, נגיד והגעתם למחלקת חבלה באחד הפלחה"נים, נגיד והפכתם להיות חיילים מהמניין בתקופה סוערת יחסית, נגיד ויש לכם רזומה מאוד רחב בחיסול מטענים בעייתיים, נגיד ואתם עושים את העבודה שלכם בצורה מאוד אגרסיבית ולמתבוננים מהצד הדבר נראה כאילו אתם זורקים זין כשאתם בסך הכול יודעים שלפרק פצצה זה כמו להתנות איתה אהבים, צריך ללטף אותה ולגעת בקימורים המשופלים שלי, צריך לראות אילו חוטים יוצאים ממנה ועוד יותר חשוב אלו חוטים מתחברים אליה, נהיה לכם חם כל פעם שאתם מתקרבים אליה ולא פעם קרה שיצאתם מהסרט של להיות חיילים שהולכים על פי פקודות ומוסכמות ופשוט מורידים את חליפת החבלה ומתמודדים עם האישה, סליחה - עם הפצצה, עם בגדים קצרים.
עכשיו, נניח ואתם ממלאים את רוב התנאים שהוצבו במלל הנ"ל, זה עושה אתכם יותר מקצוענים? פחות פעורים? יותר "בעלי שם"? יותר "יש עליי"? סביר להניח שכן, רק לחיילים שאיתם אתם עובדים הדבר יכול להיות פלצני במקצת, שמה שמותר לאחד אסור לאחר ולהיפך. מפקדים של חיילים כאלו עלולים להתנהג כמו אימא שמפלה בין הילדים שלה.
קת'רין ביגלו, זוגתו לשעבר שתחיה (חובה דורש איזכור) של ג'יימס קמרון, לקחה תסריט על חיילים שכאלה וניסתה ליצור ממנו מפלצת, על פניו הסרט "מטען הכאב" (THE HURT LOCKER) הוא סיפור הצלחה משגשג, היא נתנה פייט לבימאים הכי נחשבים בתעשייה ועשתה היסטוריה גם בתור האישה הראשונה שזוכה בפרס על הבימוי, שישה אוסקרים מתוך תשעה זה וואחד הישג, זה עוד בלי לדבר על זה שהיא ניצחה את הסרט הכי מכניס בהיסטוריה של הגרוש שלה, אין נקמה יותר מתוקה מזו, גם אם לעולם לא תודה בכך, שזה הישג הרבה יותר גדול, אני לא חושב שהסרט ניצח סרטים אחרים, פשוט בתחרות שעמד מול הסרטים האחרים שהיוו לו משקל בקטגוריות לזכייה באוסקר הכי חשוב של הסרט הטוב ביותר הסרטים האחרים לא באמת היוו משקל, רוצים דוגמאות, אל תשכחו שמדובר בסרט שאמור להיות הכי טוב, המתחרים של ביג'לו על הפרס עמדו אווטאר (תלת מימד והכנסות לווא דווקא עושים סרט מוצלח למוצלח), מחוז 9 (פיטר ג'קסון עשה סרט יפה אבל לא נותנים אוסקר על דיבור בג'יבריש בלי תרגום ועוד יותר לא נותנים אוסקר למקקים אנושיים), ממזרים חסרי כבוד (עם כל הכבוד לטרנטינו והמפלצת שהוא יצר, הוא עדיין לקח תסריט של מישהו אחר ועשה איתו קולולושה לחלוטין, במבחן התוצאה הסרט שלו עולה על המקור באלפי מונים, אבל בקרב על האוסקר, נו טוב, עוד מעט תורך שוב יחזור), יהודי טוב (האחים כהן עם פרופיל אפו הגדול של היהודי, סרט טוב, אבל יחסית חולף בלי יותר מדי מסקנות מיוחדות), תלוי באוויר (אמנם בתור סרט על מישהו שמרוויח כסף בשביל לפטר אנשים אחרים הרעיון מאוד מאוד טוב אבל ת'כלס סרט קליל שלא סחף יותר מדי). אלה מעט דוג' בלי לדבר על "למעלה" של הקשיש עם בית מלא בבלונים שיוצא לטיול אל על והסרט של סנדרה בולוק שבזכותו עשתה היסטוריה בזכות שזכתה גם בפרס של השחקנית הכי גרועה בעולם וגם השחקנית הטובה היותר בעולם, רק ב-2010 זה יכול לקרות, את הסרט שבגללו זכתה בפרס הטוב לא ראיתי אז קטונתי מלהגיב אבל את פרס השחקנית הגרועה ראיתי ואני מאוד מאוד מסכים עם הזכייה.
זה הסרט הראשון שאני חושב שאי פעם נתקלתי בו קודם כל מציגים לנו את התפקיד ורק אחרי זה מכירים לנו את השחקן. זה סרט שרץ לך מול העיניים, זה סרט שרציתי להפסיק באמצע אך משהו מנע ממני לכבות, עד שאתה בוטח שהעלילה לא הולכת לשום מקום היא מתחילה לרוץ. זהו סיפורה של יחידת חבלה אי שם בעירק, ג'יימס הוא הגיבור הראשי שלא מונע ממוסכמות ההיררכיה הצבאית באמת לעצור אותו מלעשות את מה שהוא רוצה לעשות, הוא חוצפן, משוגע, בוטה, אגרסיבי, אבל ככל שהסרט זורם והעלילה נמרחת (כן, לעיתים היא נמרחת ורק בגלל זה חבל כי הסרט היה בכלל יכול להיות קלאסה עם טיפ טיפה יותר השקעה, אבל היא גם זכתה בפרס עריכה אז קטונתי - אם בכלל אוסקר צריך להוות שיקול לסרט טוב) אתה מגלה שאתה יותר ויותר ומזדהה עם ג'יימס, עדיין מדובר בחייל שחי תחת הלם קרב תמידי ואין לו שום בעיה להסתובב בלב אוכלוסייה עויינת, גם בלי גב, וכן הסרט מומלץ, לאוהבי סרטי מלחמה אולי פחות כי הוא עדיין לא רץ כמו שמצופה (אפילו "הקרב על חדית'ה" הביא יותר אקשן אל המסך, ומדובר בסרט יחסית קקיוני) אבל בתור דרמת מלחמה ובגלל השחקן שמשחק שם בתפקיד הראשי חופשי שווה את הכסף.
מי ומי? פרנסיס פורד קופולה (לא מורגש), גאי פירס (בקטנה מורגש), אנתוני מק'י (הסרט עליו אז אין מה להוסיף).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
