זהו סיפור על עובדת סוציאלית שיש לה כבר כאב ראש מ-38 תיקים עליהם היא עובדת במקביל והיא כבר מרגישה תשושה. היא רווקה וגרה לבדה, יש לה חבר/יזיז שהיא מאוד אוהבת, קריירה שרק נערמת ולחיים ענקיות שיש רק לשחקניות שקוראים להם רנה זלווגר, מן מתיקות נמרחת ושבלונית שאופפת אותה ברוב הסרטים שלה, אבל בסרט הזה משהו קורה ורנה זלווגר כן מצליחה לעשות את העבודה שלה, אם נדבר לרגע על יכולות משחק דווקא בסרט הזה ראיתי צדדים אחרים בה, אולי עד עכשיו היא בחרה לשחק בז'אנר הלא נכון, אימה עושה לה כל כך הרבה יותר טוב מאשר סתם קומדיות רומנטיות מהסוג התפל.
ואז מגיע תיק מספר 39, סיפורה של ילדה בת 10 עם עיניים עצובות ותמימות שרק מפחדות מהעולם, שלאחרונה התדרדרה בלימודים ורנה מתבקשת על ידי המנהל התומך שלה ללכת ולברר מה עובר על הילדה ומה קורה אצלה בבית. אחרי ביקור קצר ומעט קוצר רוח מצד הורי הילדה העו"ס לוקחת צעד אחד קדימה וחוקרת קצת יותר לעומק, באחת מהסצנות היותר חזקות בסרט היא מצילה את הילדה מבני משפחתה המאיימים ודואגת שהעבודה שלה לא תתבזבז ומרעיפה אהבה וחיבה משלה על הילדה הסובלת.
הסרט האמיתי מתחיל אחרי ההתחלה, האם היא הצילה את הילדה מההורים או להיפך? עד כמה אנחנו באמת יודעים על הורים שמתעללים בילדים שלהם. מה אם העלילה של הסרט הזו יכולה להיות אמיתית? בטוח לא, אין מצב שמישהו ייתן לזרע השטן לנטוע צל של ספק בכך שילדים אמורים להיות שמחה. אפילו התחלתי לחשוב אחרי שראיתי אותו כמה זה נכון שילדים לפעמים משקרים בשביל לקבל מספיק תשומת לב, אני עשיתי את זה בעצמי ואני זוכר שכשאני ואימא שלי היינו יושבים בסלון ורואים חדשות אח שלי הקטן היה צועק מהחדר לאימא שאני מרביץ לו, ואני בכלל ישבתי לידה על הספה וצחקתי.
במילים אחרות הסרט הזה הוא מסוג הסרטים שמשאירים אותך חושב גם אחרי שהוא נגמר, הוא פשוט מצויין ושווה כל רגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
