ארתור פופינגטון חי בסרט, הוא בטוח שתפקידו עלי אדמות זה להציל את העולם מהשחיתות שפושה בו. אין לו שום כוחות על, אין לו שום כלי נשק מיוחדים והדרך שלו להילחם את מלחמתו ברשעים של העולם התחתון של העיר בה הוא מתגורר זה בדרך כלל בעזרת אילתורים של מוצרים שניתן לרכוש בכל חנות צעצועים יד שנייה. הוא מפיל את החוטאים בעזרת גולות ובעזרת מכסים של פחי אשפה, הוא בטוח שהוא לא יכול למות ושהוא חסין ממוות ומאמין באמת ובתמים שמה שהוא עושה הוא עושה כי זה הדבר הנכון והטוב ביותר שצריך לעשות.
ארתור פופינגטון חי בסרט, יש לראשו קסדת חצי של רוכבי קטנוע עליה מורכבים 4 פנסים קטנים, על חולצתו רשומה האות D בגדול (מלשון DEFENDOR, מגן העיר). הוא מצליח לצוץ מפינות נידחות ולרוב הפושעים שמולם הוא עומד לא באמת מתייחסים אליו וחושבים שמדובר באדם מבוגר בעל מוח של ילד בן 5.
דפנדור הוא עושה הצדק, בעולם בו אין באמת כוחות על הוא בטוח שיש רשעים מנוולים שבאמת שמים לעצמם למטרה לעשות רק רע לאנושות ולכן הוא שם לעצמו "גלימה מתנופפת" ויוצא אל מלחמה עם אמונה בצדקתו.
וודי הרלסון הוא שחקן מוכשר, בתור נקודה של אור בעשרות תפקידי משנה בהמון סרטים ענקיים שלעולם לא צלחו את גבולות הסרט המצויין (נא לראות את דוגמת "2012" והעובדה שהוא היה הדבר הכי מעניין בסרט) וודי הרלסון הוא מלך. הרפרטואר שלו בעולם הקולנוע כל כך נרחב שאין ז'אנר כמעט בו הוא לא דבק, וכל פעם מחדש הוא מצליח לצאת מלך ולגרום להרבה מאוד צופים להזדהות עם הדמויות שהוא מגלם. ולא חסרות דוגמאות, אם נדון ב"רוצחים מלידה", "לארי פלינט" או אחרים. היצור הזה עם הלסת המרובעת בחר לעצמו מקצוע אידיאלי, איך להיות כל מה שאתה רוצה בלי להיות באמת בכלל, זה מה שנקרא שחקן.
הבמאי פיטר סטבינגס יצר סרט טוב, חוץ ממני היה לפחות עוד בן אדם אחד שיצא החוצה מהצפייה בו וחשב כמה כיף לשים גלימה וללכת ולמחות את כל חלאות המין האנושי. רק צריך ללכת לקנות מצבור של גולות. אחד הדברים הכי כיפיים בעולם זה לזרוק אותן לאנשים מתחת לרגליים ולראות איך הם נופלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
