פרסאוס נולד לתוך העולם וישר הוכנס אל תוך ארון קבורה ביחד עם אימו והושלך המימה. בדרך כלשהיא הארון צף, האימא מתה, פרסאוס חי. כמה וכמה שנים עוברות ופרסאוס הפך להיות סאם וורת'ינגטון, במקום להסתובב בעולם העתידני של ג'יימס קמרון ושות' (שליחות קטלנית) הוא מתחיל להסתובב בעולם המיתולוגי של לואיס לטייר ומתחיל במסע לקטול מפלצות שעליהם קראנו רק בספרים. פרסאוס נולד לאימא בת תמותה ולאל שחשש מפניו ולכן השליכו היאורה, כשהבן נותר בחיים מתחיל הגורל להיכנס לתוקפו ועל פרסאוס לאמץ את המוטל עליו ולצאת למסע לנבכי נשמתו בכדי שיקבל את מה שהוא ולא יתעלם מכך פעם אחר פעם רק בגלל שהוא בז לאלים.
והאלים, הם כרגיל נקמנים, לא ברורים, לא יודעים להביע את עצמם כמו שצריך והדבר הכי טוב שהם יודעים לעשות זה להטיל את חמתם אחת ושתיים ארצה. יש לנו את היידס מצד אחד (רלף פיינס שהתקדם די הרבה מהתקופה של רשימת שינדלר), האל הנקמן מהשאול, ששם לעצמו למטרה את פרסאוס וחבר מרעיו ומשפחתו ויצא למסע להטיל את מלוא מפלצותיו על וורת'ינגטון הצעיר ישר אל סוף שאמור להיות ידוע מראש, המטרה העיקרית שלו זה לקחת כוח של אל שונה ממנו ולהשמיד את בני האדם על פני האדמה ואת כדור הארץ בו הם דרים. מצד שני יש לנו את ליאם ניסן (סליחה, התכוונתי לזאוס) שרק מנסה לגרום לפרסאוס להכניס עמוק אל תוך ראש הבלטה שלו שהוא חצי אל ושיפסיק להתעלם מהגורל שלו, שיתחיל להחזיק חרב ביד שלו כי הוא עושה בושות לאבא בגיל 30 פלוס עם האנטי דם שלו, וייצא לעזור לו להוביל מסע לקטול טונה של מפלצות בדרך אל סוף הסיפור והחזרת השקט והרוגע למיתולוגיה היוונית.
זה סרט שחייבים להתרכז בו בעלילה אחרת אתה סתם בוהה במפלצות מגניבות, סתם מחכה להגעתה של המלכה מדוזה, סתם מחכה שמשהו מאוד מענייין יקרה בו. להגיד שאהבתי את הסרט זה יהיה בלשון המעטה, להגיד שנהניתי מהסרט אני אסכים, אפילו מאוד, אבל ממש לא בגלל המשחק, וממש לא מהסיפור העלילתי, האפקטים זה מה שקנה שעה וחצי מהזמן שלי. חוץ מזה כמה פעמים בשנים האחרונות באמת היה סרט שמראה לנו איך אל מתנהג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
