סיפור כללי: 1944, מלחמת העולם השנייה, פאריז משוחררת על ידי כוחות הברית שיוצאים לצעדת ניצחון בדרך אל קרב אחרון על אדמת גרמניה בדרך לשחרור מעול הנאצים. הגרמנים כבר נסוגו מרוב המדינות אליהם הטילו ניציהם והתחילו להתכנס בתוך אדמת מולדתם לקרב אחרון לחידלון. המיקום המשוערך הוא שטחי היערות שמכסים את גבול בלגיה-גרמניה, מקום מצוין לטבח בפולשים למיניהם.
סיפור ת'כלס: 1944, מלחמת העולם השנייה, חייל טוראי מגיע ישר מהטירונות עם צוות של כעשרה חיילים בכדי להרוג כמה נאצים. כולם מתים, הוא נשאר חי. אחרי שהוא חוזר לשרשרת הפיקוד שלו כדי לבקש ללכת הביתה לישון על בסיס פסיכיאטרי אחרי שהוא ראה יותר מדי אנשים מתים המפקדים שלו לא ממש מתייחסים אליו וטוענים שבגלל שהוא היה בתוך שטח מלחמה הוא היחיד שיש לו ניסיון ויכול להסביר לאחרים מה עליהם לעשות, אותו הטירון שהגיע לשטח המוות ביום אחד הופך להיות סמל מחלקה ומייד לאחר מכן גם מקודם להיות קצין, כל זאת בסדר גודל של יום - גג יומיים. לקצין הזה יש רצון עז לעזור לחבר מרעיו אבל לחטוף כדור בשביל חבריו בשום פנים ואופן לא. הוא כבר למד לקרוא את תוואי השטח ולמד לקרוא את הלך הרוח של הגרמנים והדרכים שלהם להתמודד עם האויב הינקי וחבר מרעיו.
סרט של אדם אחד: זה סרט שסוגר מעגל בתוך נפש של אחד שדובק בעקרונות שלו, אין לו כבוד רב לשרשרת הפיקוד, הוא יחסית רנגייד, בגלל שהוא ראה מספיק מתים בתקופת זמן כל כך קצרה אז כל חבריו חושדים בו שהוא לא נלחם לעזור להם ובטח אץ לו רץ לו ברגע שהיריות החלו. החושדים בו בתחילה רק חושדים ואחרי זה מנסים לא להאמין שנכון הדבר כי אצלם האמונה היא פשוטה - לעשות את מה שאפשר בכל מחיר כדי להציל את חייו של חבר לנשק. אצל האדם האג'נדה שונה, קודם לדאוג לתחת של עצמך, אחרי זה לדאוג לאחרים. אין פלא שהדמות שלו מעוררת לא מעט אנטגוניזם.
ביקורת קצרה: זה סרט ישן יחסית, 1998 הייתה שנה שלא הייתי מודע לכך שהיא עברה עד שהגיעה שנת 2001 והשתחררתי, אם הייתי רואה את הסרט ההוא בימים ההם הייתי מעריך אותו הרבה יותר. בתור סרט מלחמה על פניו יש לו את כל המרכיבים להיות קלאסיקה, אני חושב שהוא כבר קלאסיקה רק אין לי כוח לחפש לזה אסמכתאות למיניהן. אהבתי את מה שהוא מראה לנו על צלם האנוש שהולך לאיבוד מתי שכולם מתים מסביב, אהבתי את קטעי המלחמה, קצרים לשיהיו. לא אהבתי את העובדה שעד היום ידעתי שיש סרט כזה ואפילו שמעתי עליו וקראתי עליו לא פעם, לא אהבתי שעד היום לא ראיתי אותו, אני יכול להאשים רק את הצבא, ב-1998 התגייסתי.
מי ומי?רון אלדארד, פרנק ויילי, זאק אורת', דילן ברונו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
