זה לא שהכול ידוע ונהיר, אלה שהכול יכול להיות משוער
"השמיים שמיים לשם והארץ נתן לבני אדם" – 'תהילים'
פרולוג- הכול ידוע מראש?-ממלכת האדם
אתה מסתכל במראה, השיזוף הצליח להכהות את זיפי הזקן, העיניים כבר עייפות אבל עצם הידיעה שהכול ייגמר בקרוב מחזיקה אותך. הקפה השחור כבר מוכן, אתה מוריד אותו מהאש, מוזג לכוס הקטנה, מצית ניקוטין ונאנח עמוקות. הזיכרונות המצולמים על הקיר מביטים בך בדאגה, כולם כבר מתים, מביטים עליך. אתה לא בטוח בעצמך, לא בטוח בכלום יותר, רק רוצה לישון. אתה קרוי על שם הנביא, מצוותיו הן לך לפקודה. לוקח את תעודת הזהות ויוצא לעבר הגדר, מגיע בדיוק כשנפתח המחסום, מכניס את התעודה לאשנב השקוף, ממתין לכשתסתיים הבדיקה ויוצא מהשער אל הארץ המובטחת, חברך מחכה עם האוטו, מסמן לך להתקרב, אתם נוסעים בשתיקה, ברקע שיר נוגה באנגלית, אתה לא מבין כלום. בקצה שדה נטוש לאחר כשעה נסיעה חברך יורד מהאוטו ומסמן לך לבוא איתו, אתה מציית, אחרי כמה מטרים הוא נעצר ומוציא חגורה מתוך השיח, אומר לך לפשוט את בגדיך, אתה חוגר את המטען על מותניך, מתלבש ויוצא לעבר הכיוון שבו עבדת כל יום בחמשת החודשים האחרונים.
"הוא נראה לי הומו", אמר בן לתימור, מצביע לעבר הבחור עם חולצת סיני הלבנה ומכנסי הג'ינס הקרועות שלמותניו.
"מה פתאום, נראה לך? תראה את השיער שלו, השיזוף בפרצוף לא מתאים לידיים, את האמת, הוא נראה לי יותר ערבי מאשר הומו" קבעה תימור בנחרצות ואחזה פתאום בידו של בן בחוזקה.
הם ישבו על ספסל בכיכר העיר, אוכלים גלידה ומתבוננים בהווה שלפניהם. "תראי אותו", אמר בן, "איך הוא מסתכל לצדדים כמו איזה ארנבת פוחדת, רק שייזהר מהאוטובוס שמתקרב לתחנה, הוא צועד באמצע הכביש".
קוראים לך מוחמד, אתה מאמין בשלמות בורא עולם, חיכית הרבה כדי להגיע לרגע הזה. התעוררת אל תוך החיים האלו בתוך בית יתומים בעזה, כשגדלת ואיתרת את משפחתך הבנת שכולם מתו כשהיית בן חודש. "ירי ארטילרי למען חישוף מטרות חשודות" קרא לזה הצבא, מתוך שלוש עשרה נפשות בצריף רעוע ובוער נותרה רק צווחת תינוק שהחרידה את העיר המרוטשת.
כשהתבגרת ועזבת את מסגרת הלימודים הנוקשה שבית היתומים כבר הפסיק להכריח להגיע אליה התחלת להתערות בין פעילי המהפכות, קצת גרפיטי ובקבוקי תבערה הם חלק די פעיל בגיל ההתבגרות בעזה, גם אם השלום כביכול כבר כאן.
"איפה הוא כבר?" הפטיר עופר בעצבנות אל רמי, "אם הוא לא מגיע בעוד חמש דקות, הוא גם מפוטר וגם חצי משכורת אני מעקל לו, אנחנו פותחים בעוד עשרים דקות ותראה איזה ים של כלים עוד נשאר פה מאתמול".
מסעדת שלוותא בכיכר העיר הייתה פתוחה פעמיים ביום, מצהריים עד ערב ומחצות עד זריחה. לא מלאה יותר מדי, אך תעסוקה שוטפת לעובדי המקום סיפקה בשפע ובנחרצות, הרי לא היה במסעדה יום שומם לעולם מאז פתיחתה בחמשת החודשים האחרונים.
עופר אחראי המשמרת, מגולח למשעי, שם סינור למותניו ובמילות קללה החל לשטוף כלים. ענה לו הברמן; "תן לו עוד חמש דקות, הוא בחור טוב".
"לא אתן, הוא יודע מה צריך לעשות, לוח הזמנים בעסק שפועל על מהירות לא יכול להיהרס בגלל גחמותיו של ערבי קטן מהשטחים", אמר עופר וחזר לשטיפת הכלים. בדיוק באותה השנייה נסגרה הדלת מאחוריהם, בפתח עמד מוחמד שוטף הכלים ואמר "ערבי כן, מהשטחים כן, אבל קטן זה כבר מוגזם, רוצה להשוות?".
"אתה מפוטר" אמר עופר, "לא רק שזה היום האחרון שלך היום, אתה מסיים את הכלים, זורק את הזבל, עושה לי סדר במטבח ואז הולך לחפש לעצמך מקום עבודה אחר".
"זה יום המזל שלך, לא רק שכלים אני לא עושה, גם במטבח סדר לא יהיה לך" ענה לו מוחמד והוסיף "אבל את הזבל אני אזרוק כבר עכשיו, רק כדי שתרגיש שהכרחת את הערבי הקטן מהשטחים לעשות משהו מסריח לפני שפיטרת אותו".
לאחר שהדלת נטרקה בפניהם ההמומות של עופר ורמי אמר הברמן "תכין לו את המשכורת, הוא בטח יבוא עוד שתי דקות, אחרי שיזרוק את הזבל".
"שיבוא, שיבוא" אמר עופר וחייך, "אין לנו יותר מדי זמן להתברבר פה, אנחנו פותחים עוד חמש דקות וכבר ראיתי את הכלבה הנודניקית מרוטשילד והפקינז המכוער שלה מחכים בחוץ, מוחמד את שלו יקבל כבר".
הצטרפת לצעירי המהפכה כשהיית בן שש-עשרה, התקדמת בסולם הדרגות ועתידך כמחבל נראה מבטיח, כשהגיעה ההצעה להקריב את עצמך לטובת הכלל אמרת ישר כן, אבל הוספת ואמרת שקודם אתה רוצה דבר אחד, תמונות מהעבר שלך.
יצאת למסע חיפושים עד שהגעת לבקתת דיג דלה בפאתי חוף עזה, נטושה ושרופה אך עדיין עומדת על תילה, חיטטת בין ההריסות אך לא מצאת דבר. התיישבת על סלע שהשקיף אל הים וניסית להבין מה אתה עושה פה, כאן ועכשיו, זה הייעוד שלך?
טפיחה בכתף ואתה מקיץ מחלומות על עולם אחר, מסתובב במקום וזקנה לבושה שחורים מצביעה לעבר הצריף השרוף ואומרת "זה אתה, ההוא שבגללו כל עזה לא ישנה לילה שלם, באותו הלילה באתי לפה, לפני שהגיעו כולם לבדוק מה ארע, הוצאתי אותך מההריסות, הנחתי אותך בדיוק כאן מול הירח, מצאתי גם את אלו" הושיטה חבילה לידיו, חייכה חיוך מלא שיניים שחורות, הבינה שלדבר איתה קשה לו, הסתובבה וכשגבה אליו אמרה "ילד של ירח, אולי אתה ילד של אור, רק גורל החיים יובילך למקומך הטבעי" ונעלמה לתוך הלילה הבהיר.
החבילה מכילה תמונות, בגרון יש גוש אחד גדול שמונע ממילים לצאת, אתה ממסגר את התמונות ותולה אותם בביתך החדש, שהמנגנון החדש בו אתה עובד מסדר לך בתמורה להבטחה הגדולה מכולן שנתת כשהבנת שבעולם זה אין אהבה בשבילך, רק חושך, ולאור תצא רק כשתשתחרר ממגבלותיה של אימא אדמה.
"הסוף כבר קרוב, נשאר לי רק לזרוק את הזבל, אולי אני אעשן את הג'וינט שלי עכשיו" מוחמד דיבר לעצמו מבלי להסתכל לצדדים, הוא חשב שהוא יודע איך הכול הולך להראות בחמש הדקות הקרובות, אילו ידע איך הן באמת הולכות להראות אולי הוא לא היה מסמם עצמו דקה לפני פיגוע.
שקיות הזבל המטפטפות סירחון בפתחה האחורי של מסעדת שלוותא רק תרמו לתחושת הביטחון של מוחמד בפיגוע שתכנן בראשו. "העולם הזה כל כך מסריח, למה לי לא למות בשביל להיות סוף סוף נקי", חשב לעצמו המחבל בפוטנציה אחרי שנפטר מהזבל.
מקל הטמטום הוצת, גלגלי היקום התחילו להסתובב וכך גם ראשו של הקרוי על שם הנביא, מעניין איך העולם היה נראה אם הערבי 'הקטן' מהשטחים לא היה מעשן סמים?, אך את התשובה לשאלה הזו רק אלוהים היה יכול לתת, או שאולי לא.....
בני נהג באוטובוס כבר קרוב לשלושים שנה, שנה אחרונה במסלול קבוע שמסתיים בכיכר העיר. האוטובוס מלא, ישנם פקקים והחום רב, עוד שלוש דקות ושתי תחנות אפשר לעשות עצירה ראשונה בשלוותא, ארוחת צהריים נורמאלית ואולי איזו גלידה לקינוח.
"הנה שלוותא, עוד חמישים מטרים לא יישאר כלום באוטובוס חוץ ממני ומהזקנים שהולכים לשחק שח בכיכר", חשב בני לעצמו ודרך על דוושת הגז.
מכנסי ג'ינס קרועים וחולצת סיני לבנה הופיעו מול עיני נהג האוטובוס וישר נעלמו בין הגלגלים הגדולים. הקרוי על שם הנביא כבר לא בחיים ואיתו גם התקווה לפיגוע אחד נורמאלי לשיפור מצב רוחם של מפלגת צעירי המהפכה המתפתחת.
"מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה?"...... השיר של פרדי על הבוקר נפסק בפתאומיות, מהדורת חדשות מיוחדת לקחה את מקומו. 'חיים מבין' בקולו הרדיופוני דיבר דרך מקלט הטלוויזיה – "פיגוע קשה נמנע היום בכיכר העיר, הפעם לא על ידי כוחות הביטחון אלא על ידי טעות אנוש של נהג אוטובוס ותיק מחברת 'רן'. מחבל שהתכוון לבצע פיגוע במסעדת שלוותא בכיכר נדרס על ידי אוטובוס כעשרים שניות לפני המעשה, אירוניה או מציאות, אין הרוגים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
