| 7/2010
הסיפור על ילד ראש
בימים שלפני סיום הלימודים המרצים שחררו איתנו דיסטנס וביקשו מאחד הסטודנטים לבוא ולספר סיפור עם פואנטה. על המשבצת קפץ חבר יקר בשם אילן פוליצר, שם משקפי שמש על עיניו ופצח באגדה שלא הכרתי ולעולם לא חלמתי ששנים קדימה תהדהד במוחי. אני לא בטוח שהסיפור שאני עומד לחשוף פה עכשיו לא מוכר בחוגים מסויימים או שאפילו יש לו ורסיה אחרת שאני לא מכיר, אבל ככה אני זוכר אותו, בכלל עשיתי חיפוש בגוגל על הסיפור והממצאים - אפס.
הסיפור על ילד ראש
בממלכה רחוקה רחוקה לפני שנים רבות חיים בשלווה בעל ואישה, הם נשואים כבר שנים למכביר, האישה עומדת דקה לפני גיל הבלות והגבר רק רוצה שהיא תביא לו צאצאים, ככל שהשנים עוברות והביציות מתייבשות הבעל חוטף את הג'ננה על אהובתו ומחליט לחתוך ולחפש לו קוזינה אחרת שתעזור לו להביא ינוקא שימשיך את השושלת. האישה כמובן מתקוממת וזועקת ואומרת שהיא אוהבת ושהיא לא תפסיק לוותר על החלום להביא לבעל ילד אבל הגבר בשלו, אורז מזוודה (או במקרה של ימי הביניים - שק עור) ונוטש.
כמה שנים קדימה והבעל כבר לא במפה, האישה לעולם לא ויתרה על החלום והמשיכה לנסות לחשוב על דרכים יצירתיות איך תוכל לשכנע את הבעל הסורר לחזור אליה, יום אחד היא שומעת שמועה מאחת מחברותיה שעל ראש הר גבוה מעבר ליערות קשים ואפלים, אי שם בממלכה מרוחקת, אי שם נמצא לו נזיר שיכול אולי לעזור.
האישה משנסת מתניים ויוצאת למסע בעקבות השמועה והאגדה, לעבר הסיכוי האחרון שלה לגרום לחייה להיות בעלי משמעות. אחרי שהיא עוזבת את הבקתה הדלה בה הייתה מתגוררת היא יוצאת למסע דרך היערות, בדרך אונסים אותה, מרביצים לה, מתעללים בה, גורמים לה לחשוב שמשמעות החיים להביא ילדים לעולם היא לא הדבר הכי משמעותי אם את בעצמך עומדת להירצח, ובסיום היא מצליחה לברוח מחבר המרצחים שלא הפסיק להקניט אותה והיא מגיעה אל ההר. בכוחות על אנושיים היא מתחילה לטפס על ההר, פיסה אחר פיסה, על ראש ההר יושב נזיר שמשכל את רגליו ומסתכל בה במבט משתומם. האישה פורצת בבכי והוא מרגיע אותה שואל אותה איך יוכל להרגיע את נפשה ואז היא מתחילה לדבר ומספרת לו על המסע שהיא עברה בדרך אליו, על כל החלומות והתהיות והרצונות לילד קטן משלה. אחרי שניות מעטות של התבוננות באישה הבוכיה הנזיר מניח ידו על ראשה ואומר לה: "חזרי לך אל ביתך ילדתי, היחי ראשך על הכר ולכי לישון, מה שאת מבקשת ממני ייקח כמעט מחצית מכוחי אבל אני רואה את העקשנות שלך ואת הרצונות שלך שמטרפדים כל רגש אנושי אחר. לכי לך אל ביתך, לכשתתעוררי לאחר מנוחה קלה יחכה לך הדבר לו את הכי משתוקקת".
כמה ימים קדימה והאישה מגיעה הביתה, רצוצה ועייפה אך מאושרת מכך שהצליח לה קלף והיא הצליחה לשכנע את הסיכוי האחרון שלה להחזיר את הבעל הסורר הביתה. היא נרדמת ישר מרוב עייפות ובאמצע הלילה היא שומעת קולות שמעירים אותה, היא פוקחת עיניים ורואה עריסה שמונחת בסלון, היא ניגשת אל העריסה ורואה פרצוף קטן שמביט אליה ומחייך, ראש קטן משתומם, פרצופו מעט שמנמן, בלי ידיים ובלי רגליים, רק ראש.
השנים חולפות וילד ראש גדל, הוא כבר בן 5 ומה קורה לילדים כשהם מגיעים לגיל 5? הם עושים את כל מה שילדים בגילם רוצים לעשות - לשחק כדורגל, לילד ראש כאמור אין ידיים ואין רגליים, לשחק הוא לא יכול. הוא ניגש לאימא שלו (שלעולם לא הצליחה למצוא שוב את הבעל שנטש אותה לאנחות לפני שנים רבות) ואומר לה שהוא מרגיש שהוא לא כמו כל שאר הילדים, שאפילו כדור לא נותנים לו להיות. האימא מעיפה בו מבט אחד ויודעת שאם יש משהו אחד שהיא לא יכולה לעשות זה להגיד לא לילד שלה.
היא שוב יוצאת למסע אל הנזיר, בדרך אונסים אותה, מרביצים לה ומתעללים בה, מביאים אותה למצב של סף מוות. בסוף היא מצליחה להגיע אל ההר ושוב בשארית כוחותיה מטפסת אל פסגתו. הנזיר יושב באותו המקום באותה התנוחה, מסתכל עליה כשהיא מגיחה אליו עם מבט התחינה בעיניה. "מה לך ילדתי?" הוא שואל והגברת מספרת שהיא באה לפה רק בגלל שהיא לעולם לא תוכל להגיד לא לילד שלה. הנזיר מתבונן בה עמוקות ואומר "אני רואה כמה את רוצה את מה שאת רוצה, אני רואה את הנחישות הבלתי מתפשרת של לביאה שנלחמת למען גוריה, אפילו שמה שאת מבקשת ממני יביא אותי למצב של סף כוחות. לכי לך אל ביתך, הניחי ראשך לישון, לכשתתעוררי בקשתך תבוצע".
האישה הולכת הביתה, עוברת בדרך את מה שעוברת בדרך, מגיעה הביתה, מנשקת את ילד ראש על פדחתו והולכת לישון. באמצע הלילה רעשים של פליאה ממיטת הזאטוט "אימא, תראי, יש לי ידיים, יש לי רגליים" ועם כך קפץ על רגליו והתחיל להתרוצץ בבית כמו משוגע מנופף ידיו ומאושר עד הגג. האימא מחניקה חיוך ומבליעה דמעה, מאושרת מפרי יצירתה. אמנם לילד ראש יש עכשיו ידיים ורגליים, אבל אין לו שום זרועות, הידיים שלו בוקעות ישר מראשו של הראש, הרגליים שלו בולטות הישר מהסנטר. ילד ראש המאושר פונה לאימא ואומר לה שעכשיו הוא יוכל להיות כמו כולם, לשחק כדורגל.
כמה ימים עוברים וילד ראש נבחר להיות שוער הכדורגל הכי מובחר בכפר, מדהים לאיזה גבהים אפשר לקפוץ כשכולך רק ראש. האימא בינתיים בבית מכינה צהריים, וכשהילד מגיע ושניהם מתיישבים לאכול פתאום דפיקות חדות מחרידות את הדלת. קול בוקע וזועק "אשתי היקרה, שנים עברו עליי בגעגועים והבנה שלא משנה אם יהיו לנו ילדים או שלא, איתך אני רוצה לחיות, איתך אני רוצה להעביר את שארית ימיי", האימא פונה ולוחשת לילד ראש "לך קטנטן, הסתתר בשירותים, אל תצא עד שלא אקרא לך", הקטנטן הולך ומתחבא, הדלת נפתחת, הבעל מחבק את אשתו הנטושה ומנשק אותה ומחבק אותה בחוזקה, אומר לה "אשתי, אהבתי", היא עונה "יקירי-אהובי, יש לי דבר חשוב לספר לך, שב!", הבעל עונה "למרות שיש לי הרבה מה לספר לך והרבה גם מה להקשיב אני חייב להטיל מימי, לשטוף ראשי מהמסעות שעברו עליי, שנייה אחת אני חוזר" ובזאת הוא קם ועזב את ידיה וניגש אל השירותים, האימא ניסתה לקום ולמנוע ממנו לגשת לשירותים, הוא דחף אותה ואמר "אהובתי, דקות ספורות ואני שלך לשארית חיינו ביחד", היא מתחילה לזעוק והוא נכנס אל השירותים וטורק את הדלת.
מבעד לדלת השירותים האם שומעת צרחות וקללות, זעקות והתרוצצויות, דברים נשברים והשאגות נשמעות על אנושיות. דם זולג לו מתחת לדלת והאם מתיישבת על הרצפה וממררת בבכי, לבסוף הדלת נפתחת והבעל יוצא החוצה, מחוייך, דם זולג מסנטרו. הוא פונה אל האישה ואומר: "אישה יקרה, לכל שאר חיינו שנינו ניוותר כך לבד, רק אני ואת, רק מה, איך היית יכולה לגור בכזה מקום עם כאלו חיות, הרגתי עכשיו עכביש כזה גדול".
סוף
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
