הנבואה
העולם משתנה וזורם בשלו, אנשים
כנמלים חולפים כך איתו, מוות ולידה, מנוחה בנחלה, רעש שקט וחופש כלוא, רוח קרה
ושקט נורא. משהו עומד לקום, משהו די עצום. העולם עומד להשתנות, דמעות
זולגות-חולפות-דומעות. אלוהים עומד למות ואתם סופרים את השניות. זהו סיפור עצוב על
בחילה – מה קורה כשמציאות כה קודרת לעיתים הופכת להיות יותר נוברת. האוקטבות של
הצליל ייסחפו איתם את החשק הבהיר.
מוחמד אבו נג'יף לא הבין למה כואב לו הראש
כל כך, בכל פעם שהוא ניסה לפתוח את העיניים אור מסנוור מנע ממנו לראות, בינתיים ניסה
להיזכר את קורותיו לאחרונה - מחשבה תועה פילחה את מוחו, פתאום התחיל להיזכר; "אתה
קרוי על שם הנביא, מצוותיו הן לך לפקודה".
"כוס ראבאק", קילל מוחמד וחשב -
נדרסתי, על ידי אוטובוס, עם המטען עליי, איפה אני בכלל ומה
אני עושה פה? הכול לבן מסביב, יש רעש עצום של משט כנפי זבובים. הוא כמו מוזיקה
לאוזניי. פעם ראשונה אי פעם בחיי שאני מרגיש כאילו אני יכול פשוט להושיט את ידי
ולגעת בקול. להחזיקו וללטפו, להרגיש אותו חצי מתייפח חצי צוהל ורוטט-רוטט תוך כדי
שהוא מתנגן מתוכי תוכו את הצליל הכי נעים לאוזן שאי פעם שימח את ימיי.
לפתע הרגיש עצבות נוראה אך לא הצליח
לבכות. הצליל הפסיק והייתה דממה קצרה. הייתה לדממה ברכה מסוימת בטרם הופרעה כך
שלקח למוחמד זמן רב להתרגל לנוכחות הרגיעה בנפשו.
שנים רבות ייחלתי לחוש כמו שאני חש
עכשיו, תמיד היה מתח, מתח מהחיים ומתח מהמתים. החלק האירוני הוא שדווקא במה שקיים
חשש טבעי מפניו, כשמו כן הוא, מוות, הוא דווקא מה שבסופו של עידן חיי מביא לי את
השלווה.
קול צוהל הפריע את הדממה בשירה שנשמעה
מעט מוזרה. הגעתי להבנה שהשירה המוזרה אינה הגיונית לאוזניי, השפה נשמעה מוכרת,
עברית, אבל מוזרה, ההגייה של האותיות העבריות נשמעו אכן מציאותיות אך לא היו להן
סדר הגיוני בראשי. פתאום זבוב לבנבן התקרב לאוזניי כלוחש
סוד, הרמתי לרגע את ידי לסלקו אך החלטתי לא לעשות דבר בשטחים לא לי. הרגשתי אותו
'מבזזזזבזזז' לי ממש בתוך האוזן לשנייה טרופה ואז מטפס על התנוך ועוזב אותי. השירה
החלה להישמע הגיונית.
"אתה מת, אבל זה לא נגמר, אולי תרצה
לעשות עסקה עם הגורל? מה אם אתה תהיה מביא הבשורה? אבקש מאלוהים לשלוח אותך ארצה
ולבקש מחילה, מכל העולם אתה תבקש, אולי תצליח גם לרגש. אולי אנשים אפילו יאמינו
לך, יתרפסו לרגליך וילכו אחריך בכל אשר תלך. אני מציע לך משרה בעלת חשיבות
ממלכתית, שנים שלא החזרנו אחד שיביא לשינוי. זה עדיף לך על מלח-מים, הוא יטגן לך
את התחת יותר מפעמיים. בלי מלח הוא אותך יאכל. תחשוב על זה ככה, אין כאן שבעים בתולות,
הדרך היחידה היא לגיהנום האנחות. אז תאמר לי בבקשה אדון נכבד, התרצה ללכת יד ביד
עם הגורל?".
הנהנתי
"כל מה שאתה צריך לעשות זה להנהן גם
אחר כך, כשכולם יישבו מולך וידברו איתך. רק כשכש בזנבך וענה בכנות, על כל שאלה, גם
לא הגיונית. ועכשיו לסיום, גע במותניך, חבילת המוות שתכננת לפוצץ עדיין רועמת, זה
משגע. חברי היקר, אתה חלק מעידן חדש, אל חשש, ההסכם שלי איתך הוא פשוט, ברגע שהזקן
מסיים לנאום אתה לוחץ על הכפתור, אל תדאג, לך זה לא יכאב. אחרי שהענן יעלה בעשן
אתה כבר תלך לטייל בעולם חדש. אני בכוונה לא מראה לך את פניי, זמנך עוד יגיע. אני
הוא המתכנן אך אני משער שאת זה אתה כבר יודע. אעזוב אותך עכשיו, בקרוב הכול מתחיל,
זה המצב".
הקול הדהד ונחלש עד שנעלם לגמרי, התחלתי
להריץ מחשבות על מה בעצם אני עושה פה; אני זוכר את האוטובוס מגיח בפתאומיות, אולי
אני הוא זה שהגיח בפתאומיות, איני בטוח. אני זוכר שאחרי המכה הראשונה בכתפי הימנית
התגלגלתי סביב עצמי, זוכר אוטובוס שעובר עליי, זוכר שזה לא כאב בכלל, זוכר שהמראה
האחרון שנגלה לעיניי היה זוג צעירים עומדים בצד המדרכה, ידיהם מלוכלכות מגלידה,
מסתכלים עליי במבט משקשק. ואז הגעתי הנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
