יום הדין
הם ישבו על ענן עגלגל ורחב, רגליהם
נוגעות/לא נוגעות בקרקע לא מוחשית. היה להם שולחן עגלגל וצמרירי, כיסאות בר ארוכים
ופעמון זהוב אחד המרחף לו במרכז.
"טראח", ידו האימתנית של אלוהים
הרביצה לפעמון. היושבים סביב השולחן קפצו בחרדה, עיניהם מביטות/לא מביטות במבט
הזעם של היושב במרומים, חוששות במקצת.
למתבונן מהצד הדבר עלול להיראות כילדים
נזופים שממתינים לפקודת האב, אך בסופו של דבר הארגון המתקרא 'הועדה המסקרת' תיפקד
כמו כל ארגון בירוקרטי אחר. היה לו יושב ראש, היה לו נער מים, היה לו נציגים
המייצגים את מירב הדעות והיה לו פעמון.
הייתה הרגשה מאוד רשמית סביב השולחן
כשעוזרו הכעור של אלוהים צלע לו באיטיות, בידו האחת מחזיק מגש עם שבע כוסות קפואות
המכילות משקה כחלחל וצמרירי, ידו השנייה תומכת בגבו הכפוף. פיו הקמור מזמרר:
"רעב וצמא, שנאה וקנאה, חיבה והערצה ומוות רב ונורא. שישיית טיפוסים מאוד
ידועים היושבים כך סביב לשולחן. בכל ועדה ומול כל גופה וגופה מיידעים את הז"ל
לאן הלאה- ימשיך או חדל. לשם או לפה,
לתהום או למרום. וכשהפעמון מצלצל לחץ הדם נוזל והגופה העוברת מתגלגלת לאיטה והופכת
לאחרת. זהו יום מאוד מיוחד – יום של שינוי, יום של שרב. לכולם אגיש כך משקאות
והמחשבות אט אט הופכות גם הן צמריריות".
"תודה כיעורי, תקרא לסורר! אני רוצה
לסיים את הפארסה הזו כמה שיותר מהר", אמר אלוהים בעודו לוקח כוס משקה ולוגם
ממנה באיטיות חלזונית ביותר. "חברים וקולגות יקרים, התכנסנו כאן היום בכדי
להתקדם קצת במקום להיות נטועים בעבר. באלפי השנים האחרונות היו יותר מדי שריפות על
המוקד, יותר מדי מחבלים מתאבדים, יותר מדי נביאי שקר, יותר מדי ליצנים ובריונות
מפותחת. ביקשתי מבני האדם דברים ספורים ונתתי להם כה הרבה. מה הם נתנו לי בתמורה?
רייטינג. הם סיפקו את הסחורה מבחינת עניין טלוויזיוני, אני רואה הרבה מאוד טלוויזיה
אך לצערי את ערוץ ההיסטוריה התחלתי לתעב. יותר מדי הפגנות, יותר מדי דתות, יותר
מדי רצונות של כל מיני אוכלוסיות. יותר מדי מוות, יותר מדי חולי, יותר מדי רצינות
תהומית ולא ברורה. הם נלחמים בשמי, הם מהללים אותי, הם מתים בשבילי. הם טוענים
שהכול נעשה בשביל לפאר את כבודי, הם לא השכילו להבין אחרי כל השנים האלו שעברו בהם
נתתי והסברתי, זימנתי ועשיתי, שהאמונה היא שלהם ובשבילם ולא בשביל למצוא חן בעיני
היושב במרום. ולכן התכנסנו כאן היום, זוהי המחאה שלי כנגד בני האדם".
במשיכת שרשרת קצרה הוכנס מוחמד אבו נג'יף,
ברכיו משקשקות, לעמוד אל מול כס האל.
"השפל מבטך רפש אנושי! מוות ניסית
לזרוע, הרס וחורבן בנית במו ידיך. הגורל, ידידי, עשה ממך צחוק, את אמונתך שתל
באדמה ברסיס של שנייה. לפגע ניסית ומוחך רוצץ על ידי גלגל אוטובוס מבהיל. תוהה בטח
הינך; על מה ומדוע נוכח אני כאן היום? משרת האל הנני ועדיין עומד למשפט. האין זהו
הדבר הנכון להרוג כופרים? האין מקומי הבא הוא מול שבעים בתולות? אז זהו, שלא, טועה
אתה כעת ותוהה תהא במשך שארית חייך. כן, חייך עוד לא תמו. אולי חושב אתה שמתת אך
גם בכך הינך טועה. אתה מבין מי אני? אני הכל יכול, היש מאין, היחיד מכולם, פרצופו
של הכלום ועדיין מלך בין פרצופים. הקשיש מכולם, הבורא היחיד, ראשי מבין כל הברואים.
אני החולה האפס, אני זיכרון גורלי, אני המקור, אני המקום הנכון בזמן הנכון. ואתה,
נמלה קטנה וברת דריכה שכמותך, אני מציע לך להגיב כמצופה ולא כבחירה אנושית
טיפוסית. יש לי את הרצון לספר לך את האמת אבל יש לי ניסיון רע עם מחבלים מתאבדים
שקיבלו הזדמנות שנייה רק אחרי שהתאבדו. ההצעה שלי אליך היא כדלקמן, אני מבטל לך את
המוות ומחזיר לך את החיים, אתה בתמורה תהיה הדובר שלי. אני יודע שאין לך תעודת
בגרות וגם לנקד אתה לא כל כך יודע, אבל המסר שאני רוצה שתעביר הוא די פשוט. אני
רוצה שלום, בלי מלחמות, אני יודע שהעולם הוא לא מקום פשוט. אנשים מטומטמים מספיק
לריב על הסיבות הכי מפגרות שישנן, אין דרך פשוטה לגרום לכל הדתות להתפרק מדתן
ולפתוח דף חדש של אל אחד לכל ברואיו. זוהי מלחמת הדת החדשה, אני רוצה שקט. או שאתה
עוזר לי עכשיו ועוזר גם לעצמך על הדרך וחוזר לנשום או שאני בועט לך בתחת לאלף
עזאזלים, תרתי משמע".
מוחמד, לאחר שתיקה רועמת של מספר רגעים,
הרים את מבטו המושפל והשיב: "כל חיי המריונטה שנקראת החיים מובילה את רגל
ימין לפני רגל שמאל, לעולם לא הייתי בשליטה, תמיד הייתה הכוונה, תמיד. אף שלעיתים
חשבתי שהדרכים אותן בחרתי הן הנכונות שגיתי, כמה שגיתי, המריתי פיו של היושב
במרום. נמשכתי ומשכוני לכיוונים שונים, גם כשבחרתי לעמוד על שלי הייתה איזו יד
מכוונת ולא דרכי שלי. אעשה כמצוותך, אמונתי להקשיב למושך בחוטים, היחיד שמנווט את
החיים".
אלוהים, בחיוך גדול, החליט להשיב:
"עצום עינייך נביא חדש, חזור הביתה בלי חשש, הפסק הסבל והחזר הדממה. זהו
ייעודך, זוהי מטרתך". במחיאת כף וקריצה עצומה קרץ האל בשתי עיניו, אור החל
לאפוף את מוחמד, חזר לו מעט הצבע לפרצוף. לפתע החל מוחמד לחייך, נזכר במילות הגורל:
"גע במותניך, חבילת המוות עדיין רועמת", ובלחיצת כפתור שמע פוף והענן
נעלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
