משהו מתחיל לקום, משהו די עצום
בדרום
אפריקה ישנו עץ מלא אצטרובלים, העץ נטוע במקומו כבר אלף חמש מאות שנה. תלאות
המודרניות לא נגעו בו ומזג האוויר לא השפיע עליו. למען האמת הוא נמצא גבוה על ראש
הר עליו לא ניתן לטפס, החיות לא מתקרבות אליו ויד אדם מעולם לא נגעה בו. אף
אצטרובל מעולם לא צנח. העץ לא הצהיב ואף לא ביום.
מי
שיתמזל מזלו ויצליח להתקרב אל העץ ויסתכל בו ממש מקרוב יראה שני פרצופים המעטרים
את גזעו, פרצוף אישה ופרצופו של גבר. אם יוחלט יום אחד לצלם בוידאו את אחד
הפרצופים לאורך מספר שנים ואז להקרין את הסרט במהירות של שניות אז יהיה ניתן
להבחין שפרצופו של הגבר נראה מעט סובל, כמעט כאדם ללא ידיים הרוצה לגרד באפו אך לא
יכול. לעומתו פרצופה של האישה מראה נימת שעשוע ורוח נעימים ומן התנשאות מסוימת.
רוח
חזקה החלה לנשוב על ראש ההר, רעש האצטרובלים החל להישמע למרחקים, השעה הייתה שעת
לילה מאוחרת והזריחה הייתה אמורה להתחיל רק בעוד מספר שעות. אור מסנוור העיר את
השמיים החשוכים, נדמה כאילו האור בקע מכל מקום ולא משום מקום בפרט. גם מי שניסה
להבין מאיפה כל האור בוקע, בכל העולם כולו, לא הצליח למצוא פרצות בפיצוץ. למעשה
ההסבר הכי פשוט הוא הכי בלתי הגיוני, השמיים התפוצצו.
רעד
חלף לכל אורכו של גזע העץ, כל האצטרובלים צנחו באיווחה אחת רועשת לקרקעית. שני
הפרצופים פתחו עיניים, שפתיים, נחיריים ואוזניים בבת אחת. על שניהם מבט תדהמה. אמר
פרצוף האישה: "מה זה זה? איך הוא הדבר? אני ישנה כל כך הרבה זמן והעולם כך
נגמר?".
"אני
רעב וצמא", השיב פרצוף הגבר "וגם לא כל כך נהנה. נפלו העלים, נותרו
קורות חלקים. ואנו שנינו עירומים, מהווים שנינו יחדיו דמות אחת חשובה. לא משנה מה
ארע, לא משנה מה קרה".
"אתה
צודק", השיבה הגברת, "יקירי, חלק מעצמי, אנחנו יחדיו אימא אדמה, השולטים
באוויר שהולך. אני מרגישה שמשהו השתנה, משהו די נורא. זה לא רק האוויר שבוער אי שם
במעל. זו הרגשה די אכזרית, פנימית פנימית, לא הגיונית ודי רצינית. אני חושבת
שאנחנו צריכים ללכת לבקר בכל העולם בטרם ילך לעזאזל, לראות מה משתנה ובאיזו זכות
ובלי לשאול אותנו בשביל ההתחבטות. בא לי לעשות סופת רעמים אבל אין לי כוחות
להתחיל. בוא נעוף אח יקר! בוא ונגלה מה זה שקם, מה שנדם ומה שנרדם".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
