כשיש סדרות טלוויזיוניות שאתה יוצא מהן נפעם ורק חושב לעצמך את המחשבות הבאות; פרק ראשון פצצה, פרק שני פצצה, פרק שלישי פצצה, וכך הלאה והלאה עד סוף העונה אז אתה יכול מראש כבר לנחש שמשהו פועל טוב אצל התסריטאים, אצל המפיקים, אצל התקציבאים, אצל היוצרים, אצל השחקנים ובמיוחד אצל אומני האיפור. אני לא משוחד, הדבר היחיד שאפשר להגיד שאני ממש אוהב בסדרות מהסוג הזה זה רק הז'אנר, אם מדובר בסדרות על אל-מתים או אפילו אם מדובר בסרטי אימה, אני אוהב לראות עד כמה גרוע נוצר מה שחשב עליו היוצר או לחלופין כמה טוב אפשר ליצור בעולם מהרבה מאוד זבל שמשולב יחדיו. חיכתי הרבה מאוד שנים לסדרת אימה שתגרום לי לרצות ולצפות לחזור אליה משבוע לשבוע, עד עכשיו כל מה שקיבלתי (כולל באפי) זה הרבה אבל הרבה מאוד סדרות על ערפדים, שדים, יצורים מיתולוגיים ועוד אי אלו חיידקים שהתביישו להיכנס לפריים בטלוויזיה אבל התקציב החזיק אותם, ותתפלאו, אפילו יותר מעונה אחת. והנה, משום מקום, בקמפיין עצום וכלל עולמי הגיע לו ארמגדון, רחובות העולם התמלאו להם בזומבים, על כל המשתמע בכך, גופותיהם מרוטשות, לחייהם נפולות והדם זולג בלי פרופורציות, וכאמור מדובר רק בקמפיין בו שחקנים התחפשו לזומבים ויצאו לרחובות לגרום לאנשים להתמכר לסדרה הטלוויזיונית הכי מיוחלת מזה שנים.
(ספוילרים)
ואז הגיע הפרק הראשון, ריק הוא שוטר שנורה במילוי תפקידו, הוא נכנס למיני-תרדמת ומתעורר אחרי חודש, אישה וילד נותרו מאחור והוא הולך לחלום, חודש שלם מחובר לזונדות בזמן שכל העולם גוסס ומת. הוא פותח את העיניים למציאות חדשה בה כל מי שמת חי הוא וכל מי שחי בורח על נפשו. כדי להרוג את המת החי יש רק דרך אחת, לירות לו בראש אחרת הוא חוזר לנסות לנשוך אותך כי הוא תאב לבשר אדם, גם אם מדובר בראש שנכרת הוא יכול להמשיך לרדוף אחריך. הכמות איפור שנזרקה בסט על כל הניצבים צריכה לקחת חופשי אוסקר, הרבה זמן לא ראיתי דברים כאלה. אחרי שריק מצליח להבין לאן הוא הגיע הוא מגלה פליט מסדרת ארמגדון אחרת שעוזר לו בימים הראשונים להבין על מה ולמה ואיך הוא העולם הזה אליו הגיע. כשבראשו של ריק מסתובבת רק מחשבה אחת למצוא את האישה והילד הוא יוצא למסע לגלות אותם, והציפייה בשמיים, הם נראים כל כך רחוקים כשכל העולם מלא במתים שרק רוצים לאכול אותך. אם היה מדובר בסרט אימה הייתי מתאכזב, לא בגלל שהיוצרים לא הצליחו במשימה לשמה התכנסנו, יותר בגלל שהסדרה זהו בנויה כל כך טוב שלא ממש היה לי אכפת שהסדרה רצה, יש להם כולה תקציב לשש פרקים לעונה הראשונה והם חייבים לרוץ. אז ריק יוצא למסע, מוצא קבוצות של ניצולים, רוכב על סוס, נתקע בטנק, מצילים אותו, הוא מגלה חברים חדשים, מוצא את אשתו והילד, יורה על הדרך בעוד כמה זומבים, מאבד כמה חברים חדשים, מתחיל למצוא תשובות אבל מאבד על הדרך את היכולת להבחין באם עובדים עליו בעיניים או רק רוצים לנצל אותו.
הקאסט מרשים, השחקנים טובים, הזומבים הם הרבה יותר מזומבים, הלוואי עליי איפור כזה, שלמה ארצי היה בכיף מעלה את חלקם על הבמה בקיסריה אם היה לו תקציב לניצב אחד מהוליווד. בכלל חשבתי שאם יש חלקים מתים בסדרה בהם אין זומבים שמשספים בשר סוס בגלל שהם רעבים אז יהיה משעמם והתסריטאים לא ייצרו יותר מדי אקשן, בסוף התסריט הפתיע גם אותי. כשהפרק הראשון הסתיים וריק היה תקוע בתוך טנק מוקף באיזה אלף זומבים האימה השתקפה גם מעיני הצופה המצוי. היה עוד חלקים גאוניים דוגמת החבר הגאון שכרת לעצמו את היד כי הוא לא רצה להיאכל על ידי החברים החדשים בזמן שהיה תקוע על גג קשור באזיקים. החבר החדש שהניצולים גילו שניסה לחקור את מוח הזומבי ומה שקורה בפנים דקות/שעות ספורות אחרי המוות של האדם המצוי. במילים אחרות מה שאני מנסה להגיד זה שאין דברים כאלה, גם אם אתם לא אוהבים סדרות על דם אולי כדאי לכם לנסות, לכו תדעו, אולי הסדרה הזו לא תעשה לנו את מקרה יריחו ולא תחזור רק לחצי עונה שנייה וחליק, במיוחד אחרי שגיליתי שנתוני הצפייה שברו את כל השיאים האפשריים של רייטינג, יותר מדקסטר זה בטוח, ושם בכלל מדובר ברוצח סדרתי אנושי שאמנם נושם דם אבל לא רואים בה יותר מדי דם, WITH ALL DO RESPECT.
הסוף של הפרק האחרון שסיימתי לראות לפני 5 דקות גרם לי לקלל את הטלוויזיה, בעיקר בגלל שייקח להם בטח שנים עד שהעונה הבאה תגיעה, אומרים שלדברים טובים לוקח זמן להגיע, כוס אמק, לא בא לי לחכות, עד שהגיעה סוף סוף סדרה נורמלית על דם (ובמיוחד שספרטקוס בפנסיה עד שהוא יסיים את הצילומים של העונה השנייה) אז הם מעלים אותו לחודש של אקשן, מה הם חושבים לעצמם היוצרים האלה בסדרות המפוארות שלהם באולפנים המיוזעים שלהם, ככה לדפוק את המעריצים ולברוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
