AND THEN BULLETS FLY AND SOLDIERS DIE AND IT'S SUCH A SHOCK, FUCK THAT
(וודי הרלסון)
לעצב יש עיניים, במיוחד אם מדובר במציאות הקבועה שמתרחשת מאז תחילת הימים, אנשים מתים, מישהו תמיד נותר מאחור בכדי להתמודד עם האובדן. דפיקות על הדלת שבהתחלה מסקרנות אותך ואחרי כמה רגעים מזעזעות לך את הנשמה, מישהו מודיע לך על אובדן קרוב משפחה או דם וההלם הראשוני שתוקף אותך בתחילה לרוב שרוי במין תרדמת מנומנמת, לא לוקח יותר משבריר שנייה ואז הנשמה נכנסת להלם, והשאגה מחרידה את הגרון והדמעות נמסות להם בקצה העין, מתחילות לגלוש אל מעבר לקו הלחיים.
כשחיילים מתים מישהו נוסע לכתובת המצורפת, מחנה את הרכב כמה שיותר רחוק מהבית הנבחר, מעדיף לדפוק על הדלת ולא לזמזם בפעמון כדי שלא תצוץ איזו מנגינה שמחה. "אני מצטער לבשר לכם...", הוא פותח וצריך לשמור על חום מעורבב עם קרח, בשליחות מלאך המוות מגדיר הצבא האמריקאי את היחידה שמבשרת למשפחות על שכול והתפקיד הזה שנופל על מי שנופל לא מוציא את כל הטוב מהאדם שמבצע אותו, הוא מכריח את הבן אדם לשמור על פאסון ופשוט לתפקד. להיות שליח המוות זו ההתמודדות הכי קרובה לאבל שיכולה להיות אם אתה עוסק במקצוע הזה לחיים, והכאב עושה את שלו.
וויל הוא חייל לקראת שחרור שעזב לא מזמן את השטח והוצב בעורף 3 חודשים לפני תום מועד שירותו, יש לו בעיות בריאותיות עקב פציעה וכשהמפקד שלו אומר לו שהוא מצא לו תפקיד שיעביר לו את התקופה ומספר לו במה מדובר וויל נלחץ, הוא יודע שכל תפקיד שיתנו לו הוא מסוגל לבצע, אבל בהתמודדות עם מוות הוא בתול, אל השיחה נכנס וודי הרלסון, או בשמו הספרותי טוני סטון, ומודיע לוויל שאין ממה לחשוש, יש ספר חוקים וכמה הנחיות ואתה מוכן לדפוק בדלת. וודי הרלסון נכנס למושכות וכביכול הסרט תפור עליו, אבל השחקן הראשי ומי שקיבל את השם שלו ראשון ברשימת התפוצה של הקומוניקט הוא דווקא בן פוסטר (שיחק גם בפרדונום, זה היחיד שאני זוכר כרגע, אבל היו עוד כמה מאות), דפק את המשחק של החיים שלו, לא איבד את עצמו גם כשסטיב בושמי ירק לו על הפרצוף וגם ידע איך להתנהג לחברה לשעבר שמשחקת לו בביצים דקה לפני שמתחתנת עם אחר.
הסרט נכנס ללב, אי אפשר להגיד שלא, במיוחד בכל סצנה בה ההורה/אם/אב/בעל/אישה מגלים שאהוב שלהם הלך לעולמו, ואצל כל אחד האבל אחר ואם זאת יותר מדי דומה, אי אפשר להסיט את המבט מהמסך. במיוחד בארץ שלנו אנשים כבר רגילים להתמודד בדרך אחת או אחרת עם השכול. לרגעים קל להיעלם בו בתוך העלילה ואם זאת לרצות להריץ כמה שניות אחורה כי אתה לא מסוגל לפספס בו פסיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
