אמצע הלילה, דפיקות בדלת, אף אחד לא עונה, הבעל/ארוס/חבר אמור להיות בעבודה, מתחת לסדינים חם, הדלת של החדר סגורה, לפתע נדלק האור, עכבר קטן בורח לארון, האישה מסדרת את השיער ומתחילה לרעוד: "אבירם, אתה לא אמור להיות בעבודה?" היא שואלת. השיא של הסטוקריות? רודף פרסום? אותנטי? קטע של דווקא? עדיין לא ברור, מה שבטוח שלראות את הדברים האלה לייב גרמו לי להבין כמה טראש TV עוזרת לכולם להיות מופתעים מהטלוויזיה, ככה מרגיש להיות מאושר מלראות זבל? לא ברור, בכלל לא, מה שכן זה שהשיא של הצהוב עושה מה זה טוב לראות לייב, ככה מרגישה טלוויזיה בלי עריכה :)
זמן הווה הוא לא זמן קל, ג'קי מקנא, נופר מסמיקה, עתי אוכל סרט שלא מהעולם הזה, ליהיא כמעט מחרבנת במכנסיים, פרידה ודנה חוטפות ריקושטים אבל בלב מבסוטיות על הסרט, סיון תוהה על קנקנה של החדשה, אמיר בחלום, ליעוז מבסוט, ויואב, רק איש בוהמה היה יכול לגרום לו לחייך, זה מסביר כמה דברים, ואלעד? נו טוב, חברה יביאו לו כשהוא יצא מהבית, אפילו שהציפיות מחתונה בשידור חי הייתה עושה לו ולצופים רק טוב.
זמן עבר: עמיר פותח דלת לסיון, פותח את הנשמה, מבין שהילדה תברח לו בין האצבעות אם הוא לא ייזהר. פרידה ודנה שוטפות כלים ביחד ומבינות שעדיף שלום קר מאשר שלום מדומה, הבובה נופר מנושקת כאילו מישהו שם לה סם הרדמה בתה, והיא לא יכולה להגיב, ג'קי מנצל את המצב כי כשהאישה ישנה הכי קל בעולם לשלוח ידיים, לאישה או לבובה אישה, זה בדיוק אותו דבר, במיוחד בריאליטי.
והבובות, סוף סוף אנשים פתחו את הפה, חכמה ההפקה, חכמים ההוגים, חכמים היוצרים, כי מה שמסתתר בלב פועל תמיד יותר טוב אם נותנים לאחרים לדבר בשמנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
