סוזי סלמון מתה, היא נרצחה על ידי בן אדם שהיא מכירה מהשכונה שלה, היא מכריזה על כך בסצנת הפתיחה של הסרט ואז מתחילה לספר את סיפורה. את האמת לא היו לי יותר מדי ציפיות מהסרט, ראיתי אותו בלי תכנון מראש, בלי לדעת שבקאסט אמור להסתתר מארק וולברג בתור אב שמאבד עצמו לדעת אחרי מותה של בתו, בלי לדעת שסוזן סרנדון יכולה להיות שתיינית למופת ועדיין איכשהוא לצאת מרירה מהחיים, בלי לדעת שרייצ'ל וויז היא אימא שבורחת מילדיה כי היא לא יודעת איך להתמודד עם החיים, בלי לדעת שההוא מהסופרנוס הפך להיות שוטר וגם בלי לדעת שהשחקנית הראשית עליה מבוסס כל הסרט יכולה לצאת שחקנית מצוינת – אפילו שהיא עדיין ילדה. ישנה סצנה אחת של סוזי ממש טרם הירצחה בה היא רודפת אחרי פיסת נייר בשדה ענק שבורחת לה מבין הידיים ובכל פעם שהיא מתקרבת אליה הרוח מעיפה אותה יותר ויותר, והסצנה הזו מסמלת יותר מהכול את מה שהסרט הזה מנסה להביע – שהכול ממש קרוב להישג אך עדיין רחוק אלפי תהומות.
בשנות ה-70 של המאה הקודמת אף אחד לא האמין שבשכונות השקטות של ארצות הברית יכול להסתתר רוצח של ילדות, ההורים היו נאיביים, המשטרה הייתה נאיבית ובני האדם בכללי היו כל כך סומכים על חבר מרעיהם שהם לא העלו ואפילו בדמיון הכי רחוק שלהם שבין האנשים שהם רואים שעוברים לידם ברחוב יכול להסתתר סדיסט חולני שכלפי חוץ היה מפגין נינוחות ושלווה והתמזגות בסביבה ככה שאף אחד בחיים לא היה יכול לחשוד בו שבתוכו מסתתר איש פתטי. הוא היה יכול להיות כל אחד, אבל אף אחד לא רצה להאמין שכזה רוע אנושי היה יכול להיות חלק מהדבר הזה שנקרא הרוח האנושית, כי כולם המשיכו להאמין שרוב בני האדם טובים מיסודם.
בגלל שהסרט התחיל כבר עם התשובה הסופית שאת סוזי לא ניתן להציל, גם אם נרצה, כיביתי את הטלוויזיה. הרגשתי שאין מטרה לראות שעתיים פלוס של סרט שאת קו העלילה שלו כבר צפיתי מראש, מה כבר יוכלו לחדש לנו – להראות את הרוצח, להראות את השלבים לרצח, להראות את הילדה כחייכנית ומאושרת וחולמת על הנשיקה הראשונה שלה עם הילד הכי יפה בשכבה, נו בחיאת, סרטים אחרים כבר עשו את זה, שאמור בתסריט הקבוע והנתון מראש להיות מהלך חד של העלילה – יש לנו התחלה, משבר אמצע, תיקון המשבר, הרגשה של נסיקה לקראת סיום ואז סוף. בסרטים היותר מתוחכמים טרחו להוסיף עוד נפילה קלה טרום סוף הסרט ואז סיום גרנדיוזי שאמור להמם. בסרטים היותר-יותר מתוחכמים גם נתנו לנו סימני שאלה ואפשרות לחשוב ולשמוע את המוזיקה של הפסקול עד הסוף כי הוא הותיר אותנו תוהים. ואז הגיע הסרט הנוכחי שקצת הרס לי את מה שחשבתי עד עכשיו על דרכים לעשות קולנוע, ואת האמת הוא עשה את זה טוב, אחרי שעברו שבועיים החלטתי לתת לו הזדמנות, ראיתי את ההתחלה בלי לדעת למה לצפות, אוקיי אז היא מתה, מספרת את הסיפור של מה עובר על בני המשפחה שלה בינתיים, על הרוצח בינתיים, ואז הבנתי, היא מספרת את הסיפור שעובר עליה במקביל, הסרט שינה ז'אנר בלי שצפיתי את זה בכלל מתקרב ונתן לי סטירה לעשות 2 דקות אחורה כדי להבין שאני לא הוזה את מה שקורה על המסך, סוזי אשכרה הגיע למקום אליו הנשמות מגיעות לפני שהן ממשיכות לגן עדן, זה חופשי העלה לי חיוך, גם אם יותר מדי עלילה לא הייתה שם השלבים הקטנים עם ההסברים על מה שקורה בעולם האמיתי בינתיים שנייה אחרי שנייה, נשמה אחרי נשמה.
והשלב האחרון של הסרט בו האחות הקטנה מתחילה לחשוד באיש המוזר הזה שמסתתר בשכונה, והשלבי שבר של האבא והאם והאדישות של סוזן סרנדון בתור הסבתא המרירה אך מצחיקה ששומרת על ארשת של פאסון גם אחרי שהנכדה שלה נעלמה מפני האדמה וסגירת המעגל של אחת הסצנות האחרונות בסרט בה רעש דחיפת הכספת בשילוב עם שלהי נהייתה האחרונה של הגיבורה הותירה אותי קצת בשוק, פיטר ג'קסון הוא אדם חכם, הוא עשה יצירת מופת בלי להתכוון אליה בכלל, אולי כן – אבל הסרט הזה היה מעולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
