אז קודם מעבירים את שחר כרמי כדי להרגיע את כל הנזקקים לתמיכה נפשית, אחרי זה נותנים את הסיפתח המחודש של כוכב נולד לדורות ואז זה התחיל, החפירות של נ נח נחמן, זה היה צפוי, בכל עונה יש סרטים כאלה של הפסיכים התורנים שבאים כדי להפיץ את שמחת החיים של העם היהודי, בדרך כלל שומרים אותם לאמצע התוכנית ולא על הסיפתח אבל סולחים להם הפעם, כמה שיותר מהר להיפתר מהבולשיט ככה יותר טוב, נתן אמב"ש, השיר עצמו היה יפה, השירה הרבה פחות, בעיקר בעת הזעקה לעבר ריבונו של עולם רציתי לזרוק הרבה דברים על המסך שלא גובלים בפריצות, אבל נעזוב אותו בשקט, כל מילה מיותרת.
ואז הגיעה קלרה סבג שקיבלה פול טיים של תשומת לב כבר תקופה ארוכה בפרומואים, קשה להאמין שהיו משקיעים בה יותר מדי זמן מסך אם היא לא הייתה שווה מינימום שירה קורעת לב או לפחות אטרקציה שעשועית, את שיר הבמבה שלה צריך לשים על אוטומט במשרד ההסברה היהודי, זה יעזור לכל העולם להבין מה אנחנו רוצים מהם, במיוחד אחרי שכל הגויות מקנדה התפללו בשבילה ונתנו לה קול ממתכת רק כדי שאפשר יהיה להאשים את היהודים בעוד משהו. אחרי שהיא התחילה לשיר הבנתי שהיא לא סתם קיבלה אקסטרה תשומת לב מתחילת הפרומואים, רק שלא יאשימו אותה בשימוש באביזרים חיצוניים, עדיין בקול שלה היה משהו בוסרי אבל אסור לשכוח שמדובר בילדה בת 17, אבל עדיין, היא אולי תצליח להשיב את הכבוד של עומר אדם שהלך לאיבוד אחרי שהוברח בבהילות מאחת העונות הקודמות, ולא שזה היה משנה לו גם ככה. הבא בתור עלה יהונתן משה והוכיח בשניות הראשונות של הצילום כמה אין צורך לתת מצלמה לכל אחד, לא יכלו למצוא משהו אחר למלא לנו תוכנית של שירה עברית? ואז הוא הרס לי אישית את כל החשק להמשיך לרדת עליו, הוא פתח בשיר של שלום חנוך והוכיח שהתנהגות מטומטמת לשתהיה מול המצלמות לאו דווקא מצביעה באופן ישיר על יכולת השירה, יכולים להיות מקרים אחרים. כן בטונים או לא בטונים, הוא היה אחת הסיבות ללמה אנשים אוהבים מוזיקה עברית.
אחרי כל הנזק התרבותי הראשוני החליטו לרחם עלינו קצת, לא עוד אולם מלא במתמודד וחמישה שופטים, יותר כמו עשר אלף איש וכמה מתמודדים אקראיים שנבחרו להשתין במכנסיים מרוב לחץ, אודישן מול קהל משיג מטרה אחת ברורה של לראות איך זמירים עומדים בלחץ ומצד שני גם עוזר לראות מי לא יחטוף התקף חרדה במהלך העונה הסדירה (שקשה לי להאמין שתתחיל לפני סוף אפריל). קודם הביאו לנו את איציק דואני, יצור מארץ היצורים שבא אך ורק כדי שמישהו יראה אותו בטלוויזיה, אחרי זה ניסו לכפר על מצב הטמטום והביאו רבנית רפורמית בשם עתליה לביא, שרה כמו שצריכים לשיר אבל משהו בטונים הגבוהים שלה ניפץ לי רבע מהכוסות זכוכית בבית, וזה רק משיר אחד. ואז הגיע משה אטון והרס את כל המומנטום של אנשים ששרים ובאים להשתתף בתוכנית הזאת, בשביל מה זה טוב, זה ברור, אנשים יחפשו את השם שלו בגוגל, ביוטיוב ובמה לא, אבל השאלה אם ההופעה לייב בפריים טיים מוסיפה לו תוכן, והתשובה צפויה מהצפוי, לא. אם אומרים לו כשהוא שר מול חברים שהיה כפיים זה לא אומר שהוא זמר סוף הדרך, הוא סתם על הדרך, ואין בזה שום דבר רע, אבל לא בבית ספר למוסיקה.
יוסי אשר הוא אדיר גץ 2, גם מבחינת מראה וגם מבחינת שירה, כאילו עשו קופי פייסט ורק עבדו עליו קצת בתוכנת גרפיקה, צפוי שיעבור, צפוי שיגיע לנבחרת, צפוי שיגיע לפחות לתחילת הדרך ועוד יותר צפוי שגם יהיה בין הראשונים ללכת אחרי שכל הנבחרת תיסגר בסופו של דבר. הדבר היחיד שלא צפוי זה שהוא לא בא עם שיר מקורי שיהפוך להיות סינגל לפני כולם.
דוד משהו-שוילי החליט לחכות 21 שנה בין שיעור הגיטרה האחרון שלו להזדמנות הבאה שתיקרה בפניו לבוא ולשיר מול כל מי שמוכן להקשיב, קשה לי להאמין שגם אם הוא היה לוקח רק חמש דקות הפסקה זה היה עוזר לו, לא צחקתי כל כך כמו שולחן השופטים אבל הוא היה עוד שלב כדי לשרוף זמן מסך עד שיתחילו להביא לנו זמרים נורמלים ולא וואנאביס, רגע - בעצם כולם פה וואנאביס, אבל ההבדל הוא שיש כאלו עם מודעות עצמית ויש כאלו שלא משנה כמה כספות יפלו להם על הראש לא יגרמו להם להבין שהם ושירה לא הולכים ביחד. כדי לתת לו קונטרה הביאו את אמיר לירן שאמור לדעת לשיר, אבל העריכה אף פעם לא ברורה, במיוחד לא בריאליטי, ובמיוחד לא בריאליטי של אודישנים של זמרים שרוצים שיקשיבו להם, בסוף לא היתה פה שום קונטרה ושום נעליים, עוד אחד על הדרך, גם ככה אין מספיק מקום לחפירות, אבל כשהצחוקים באודישנים הופכים להיות צפויים נדיר שיש זמרים שנותנים לך כאפה באוזן, גם מבחינה היתולית.
לפחות לסיום הביאו לנו משהו נורמלי אחרת כל הפרק הזה (למעט מספר קטעים מינימליים ביותר) היה יוצא זוועה לחלוטין, צפוי לחלוטין ואפילו לא מותיר יותר מדי שירים שיתנגנו לנו במוח גם אחרי הינגנם, יאסו חגית, לפחות עשית את הנזק קצת יותר מתקבל בברכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
