אני לא רואה את ערוץ הספורט, אני לא רואה משחקי כדורגל, אני לא רואה את האולימפיאדה ואני אפילו לא משחק פיפה בפלייסטיישן. אבל אם יש משהו אחד שאני אוהב להסתכל עליו זה אגרוף, לא התחרויות המדממות שארגוני האגרוף הרשמיים מקיימות כמעט כל סאטרדיי נייט, אני יותר מסתכל בסרטי קולנוע או אפילו סדרות טלוויזיה שטורחות להשקיע מינימום תקציב ולבנות לנו סופר עלילה של מתאגרף שמנסה לפלס את הדרך כל הדרך אל סוף הדרך. רוקי בלבואה היה הראשון, רק להיזכר בזעקות השבר שלו ל'אדריאןןןןןןןן' בסוף רוקי הראשון קנה לי את הז'אנר, הפרצוף המדמם שלו עם חגורת האליפות מונחת על הכתפיים וזעקת האנדרדוג שהצליח לעשות בית ספר לכל מי שזלזל (ובמקרה של רוקי עוד יזלזל שנים קדימה) בו מתחילת הדרך.
פטריק לייטס לירי הוא האנדרדוג בסדרה החדשה והמצויינת שהגיעה רק לפני שבוע לסוף עונתה הראשונה, אני לא אפריז וארעיף עליה שבחים מבחינת עלילה, מבחינת עריכה, מבחינת צילום-מוסיקה משחק ומה לא. אבל אני כן אמליץ עליה למי שאוהב את הז'אנר כי בדבר אחד ההפקה של הסדרה כן הצליחה לא לחטוא, לספר סיפור יפהפה על מתאגרף שיצא לפנסיה כפויה (בגלל האישה והילדות) לפני כחמש שנים, הפסיד את חגורת האליפות שלו בגלל שופטים בעייתיים ומרגע ההפסד ישב על המיליונים שכבר הספיק להרוויח והתחיל לעבוד על חיי המשפחה והזוגיות, עזר לבסס מכון כושר, קנה לאחותו מסעדה והשתתף בפרסומות בזיוניות סטייל מלך השטיחים. ולאורך כל החמש שנים האלו מי שלקח לו את החגורה המשיך לשאול את עצמו שאלות, אם לא היה נוקאאוט ברור דאז אז למה שלא יהיה איזה רימאטצ', משהו קטן שיכבד את בעליו ויגרום לבן אדם להרגיש שהוא באמת שווה בתחום בו הוא חטא לעסוק. אז כשנגמרו ללייטס החסכונות הוא התחיל לחטט בחצ'קונים של פשע רק כדי להרגיש שהוא מכלכל את האישה והילדים. ואז החלה התוכנית לקרום גידים, הנקודת שיא שהעונה הזו נבנתה אליה מהרגע הראשון (כולה 12 פרקים), להחזיר את העטרה ליושנה ואת החגורת אליפות למי שראוי להחזיק בה.
הסיום היה צפוי אבל מי שאוהב לראות אנשים אחרים הולכים מכות לא יתאכזב, כמה בכלל אפשר להתאכזב כשאתה רואה טלוויזיה שבמודע מכניסה אותך למקום אליו רצית להגיע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
