"בן, תקשיב רגע, כבר שנים אני מכלכל אותך, קונה לך דברים שאתה צריך כמו קורנפלקס וצבעים לצייר את הציורים המגוחכים שלך, אתה יודע כמה כסף כבר בזבזתי עליך? אלפי שקלים, וזה לא בא ברגל. עכשיו, אני ואימא אוהבים אותך יותר מדי אבל עד שלא תבוא ותוכיח לנו שאתה טוב במשהו, לא משנה מה, אז חוץ מארוחת צהריים ונעליים חדשות פעם בשנתיים אנחנו לא קונים לך כלום. כלום, אתה שומע מה אני אומר לך? כלום!!!"
"אבל אבא, אני בן 6", אמר הזאטוט בעודו מקנח את אפו ומורח פיסת נזלת מאחורי אוזנו הימנית.
"בגיל שלך כבר הסתובבתי ברחוב עם עגלה וחילקתי חלב, אם לי לא היה קל אז אין סיבה שלך לא תהיה מוטיבציה לעשות משהו עם עצמך. אני ואמא רשמנו אותך מחר לאודישן לכוכב נולד, ביום שני לאודישן להישרדות וביום שלישי למאסטר שף, עד האודישנים אנחנו סוגרים אותך בחדר כי אנחנו צריכים שתביא לנו קצת גאווה למשפחה".
האמת חייבת להירשם, אם בעבר היינו רואים את ההורים של הילדים שבאים להירשם לתחרות מהצד, העונה הזו ההפקה נתנה לעצמה פתח אחר, אם מותר לצחוק על הילדים אז למה אסור לצחוק על ההורים שלהם, הגנים הם גם ככה אותם הגנים אז אם הילד בוחר להשתתף בתוכנית ולעשות מעצמו צחוק (לרוב) אז למה אסור לצחוק באותה מידה על ההורים שדוחפים את הילד לכל אודישן, העיקר שיהיה מינימום מפורסם ורק אחר כך נתחיל להתרכז במה הוא יעשה בשאר החיים שלו, ועדיף כמה שיותר מוקדם והרבה לפני שהז'אנר כולו יגסוס לו אט אט (אם זה אי פעם יקרה). כי להיות כוכב ריאליטי ממזמן כבר נחשב כרפרטואר שכל פליט תוכנית ריאליטי (ושוב, לרוב) רוצה רק לשכוח ממנו. האמת חופשי חייבת להירשם, הורים שדוחפים את הילדים שלהם להירשם לאחת מתוכניות הריאליטי (במיוחד כאלו שרואים אודישנים מתחילת הדרך ואשכרה צריכים להיות מוכשרים מינימום אם רוצים להשתתף בה) חייבים לדעת איך שירה סטנדרטית ואפילו ממוצעת נשמעת או לפחות להגיד לילד שלהם שהוא לא מספיק טוב בשביל לעלות עם הרזומה לטלוויזיה, כי תחושת ההחמצה (ועל הדרך כמות הכאפות/צחוקים שהילד יחטוף בביה"ס) ממש לא שווה את זה, כי הכתם יישאר, ואולי יישמר שם יותר מדי זמן ושנים קדימה.
אני לא מבין למה היינו צריכים העונה את התוכניות אודישנים, באמת שלא, להכיר את הנבחרת ואת שירי הסיפתח שלהם מתחילת הדרך בכל מנקרה היינו מכירים, גם את הסיפורים האישיים היה קל יותר מדי שלמוע כי את הסיפורים בכל מקרה יפמפמו לנו במהלך הדרך. אבל האודישנים המצחיקים הם כבר בלאי כי חוסר המודעות של הרוב בגדול כבר מאבד משמעות בתור צחוקיאדה, גם האודישנים הסטנדרטיים לא יותר מדי קלאסיים (ולמעט גג עשרה ממי שעלו לשיר ועל הדרך הוכיחו שהם שם בגלל שהם מתאימים להיות שם). אני מסוגל להבין למה השופטים וכל הצוות של טמירה ושות' חייב להיות נוכח בימי צילום, משלמים להם על זה, אבל כמה פעמים אפשר לראות מתמודד שאימא שלו דוחפת אותו להיות מפורסם בכל דרך אפשרית (אורן בן זאב עם אימא ומבטא רומני, צפוי מראש לתפארת הצחוקים) או איש סימן הקריאה מרמת גן שהיה קשה לו להתמודד עם הביקורת כי פעם ראשונה הוא שמע את עצמו ברמקולים והמסטיק שלא הפסיק ללעוס תוך כדי שירה עשה לו נזק חמור (ובאמת עד עכשיו קשה לי להאמין שבעידן של ימינו שלכל אחד יש מכשיר הקלטה קטן בסלולר הוא לא היה יכול להקליט את עצמו לאיזה עשר שניות ואשכרה לשמוע עד כמה הוא גרוע). או אפילו בלונדינית שמחקה זמרים וחושבת שאם החיקוי יוצא מוצלח (רום מילשטיין, ולא שראינו בעבר חיקוי של מרינה, סטטיסטית מתוך עשר אלפים יש איזה עשרה כאלה כל עונה). ולסיום בתור האודישן הגרוע התוכניתי גם אפשר להסתכל על העולה חוזר ושב שלא הפסיק להופיע בכל המקומות הנחשבים בארה"ב, ממש לאס וגאס, אולי בתור גרסון (חגי ידידיה, איש ביזארי בן כמה ומשהו ובלי מודעות עצמית, כרגיל).
המזל של כוכב זה לא האודישנים המשעשעים שנועדו לשרוף זמן, לאמן נבחרת ולהשיג קצת רייטינג, זה לחשוף אותנו לאנשים שיכולים לשיר כמו בני אדם ולהיות בני אדם שיודעים לבעוט לצופים בבלוטת הרגש, העבירו היום שישה שלב אחד קדימה והתמונה של הנבחרת מתחילה להתבהר, אם יש כולה מאה מתמודדים (או כמו שאבא של אחד המתמודדים אמר לילד שלו לפני תוכנית או שתיים - מבין המאה הכי טובים במדינה), והחליטו במהלך הזמן הסדיר של האודישנים להראות לנו איזה שלושים - שלושים וחמש שכן עברו לנבחרת, אז במחנה האימונים נראה את אותם שלושים פלוס איש שנלחמים ביניהם להיות כולה 26 או 7. זאת אחת הסיבות שאת כל החלק הראשון של העונה אפשר לחתוך, שש תוכניות על אודישנים והיד עוד נטויה, ראבאק, סבבה, אנחנו רואים כוכב נולד ומי שטורח להדליק את הטלוויזיה עושה את זה במודע, ונכון - טלוויזיה ואפילו ריאליטי זה שעשוע זול שנועד לשרוף זמן וכדי שיהיה משהו מעניין איכשהו לדבר עליו בפינת קפה בעבודה (ממש, רק אם מודים בקול רם בפני אחרים שגם אנחנו רואים ת'חרא הזה). המזל של כוכב הוא פשוט, לפעמים הם מוצאים יהלומים וזה עושה את ההמתנה שווה. הדוגמא היחידה ליהלום הייתה רק בסוף התוכנית, דוד לביא עשה להם בית ספר, הצליח להראות שיש סיכוי לא לראות את כל העונה ולחזור אליה רק בגמר ולראות אותו לוקח (אלא אם כן יהיו עוד כמה קלאסות באחת מאינספור תוכניות האודישנים הבאות). חוץ מאדון לביא נתקלנו גם במשי חזיזה שהראתה כמה ניגוד בין סגנון דיבור למקרופון עוזר לכל אחד כמעט להישמע אחרת מאיך שהוא מציג עצמו ברגע שהוא יחסית טוב במה שהוא עושה. היה גם את הסיומת של אדון ויינרייך שהתקבל בסייג שיפסיק עם הסלסולים המזזעזעים שלו, אפילו נתקלנו בחיקוי מזרחי למופת של מוזיקה מזרחית, עידן חיים חושב שהוא ימציא את הגלגל אם הוא יהיה הז'אנר המזרחי הראשון שיצליח להגיע לגבהים בתוכנית, זה לא יקרה כי את התחקיר שלו לפני שהמציא שיר שלם לשולחן השופטים על כך שכל המתמודדים שזכו היו אשכנזים הוא לא טרח לברור כמה שצריך. או אפילו אורטל אדרי עם הסיפור האנושי המרגש (די כבר, נמאס לשמוע סיפורים מרגשים, רק תנו להם לשיר, כל השאר זניח) שאם מתעלמים לרגע מהמצב דמעות בעיניים שליווה אותה לאורך כל הדרך עשתה יופי של שיר, היא רק חייבת לחסוך מעצמה את הנזק שהיא עושה לעצמה כשהיא לא חושבת על השירה אלא מה חושבים עליה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
