המקום שאני הכי אוהב בתל אביב נמצא דווקא בתחום המוניציפאלי שלה - ביפו, יש גבעה שמשקיפה על כל העיר באזור כיכר קדומים וכל האווירה מרגישה כל כך שקטה וכל כך יפה, בכל שעה שבוחרים להגיע לגבעה מרגישים שהמשפט 'אין כמו יפו בלילות' הרוויח את מקומו בחסד ולא בזכות, אפילו אם יש אור יום בחוץ ובמיוחד אם אין יותר מדי אנשים.
בדרך כלל תהליך ההגעה לגבעה הוא פשוט – עוברים באבו חסן ואוספים ארוחת צהריים למופת, עושים אחורה פנה בחזרה לרחוב יפת ונזהרים לא לדרוס את הצועדים לאט במעבר חציה, נוסעים עוד 50 מטר קדימה ולוקחים שמאלה לכיוון המתחם שרק טוסטוסים לא צריכים לשלם כשחולפים מבעד לשומר בכניסה, העלייה משתפלת ויש חנייה בשפע, גם למכוניות ששילמו בכניסה וגם לבני משפחה של שחקנים צעירים בתיאטרון הסמטה. צעידה קצרה על גשר המזלות הענקי שגורם לצועדים עליו להרגיש בחו"ל, פסל של נפוליאון בונפרטה שצץ לו בזווית העין ואז המחזה שנגלה לעיני הצועדים מרהיב: עשרות עורבים, ים של חתולים, קבוצות של תיירים שלרוב לא דוברי עברית וגבעה ירוקה שברגע שמטפסים עליה מגלים את הרוגע שרק מראה של עיר שלמה שנפרשת לעיניך יכולה להשפיע, לא דרך GOOGLE EARTH ולא דרך תמונות, מצד שמאל רואים את יפו העתיקה, מצד ימין במרחק רואים את עזריאלי ואת כל העיר שנפרשת למרגלותיו, לא ברורה ומבולבלת אך עדיין מסודרת למופת, מין שקט שגם בעין הסערה הן בסתיו והן באביב משרה רוגע על כל החוזה בה.
כשמושיבים אגן על הגבעה ולא מביטים לצדדים נחשף לו הים הממלא את הנשמה, נמתח לו כמו מפה, גורם למתבונן לתהות כמה פספס וכמה מקומות יש לבקר בעיר הזאת, כי הרי גם אם לא נולדים בעיר הזאת נקודות נקודות מהחיים מתהוות בה; שם על החול לקחתי את הכלבה לראות מה זה מי ים, אי שם על הטיילת נתתי ספרינט אחרי 2 בחורות צעירות שמלצרתי על חוף בוגרשוב שברחו לי בלי לשלם, דייטים בכל פינה, בכל התיאטראות עברתי לפחות פעם אחת, עבדתי אצל עשרות בוסים, מלצרתי באחוז מסעדות נכבד, הכרתי אנשים שהפכו לסלבים וסלבים שהפכו לאנשים, אי שם לאזור בצפון הרחוק של העיר הייתי נוסע כל יום בבוקר כדי לרכוש מיני השכלה, אי שם באזור הדרום הרחוק נמצא מוסך דרום בו כל בעל רכב כזה או אחר צריך לעבור לפחות פעם בשנה, חברים שלה גדלו בה והפכו למגדלים בה, המשפחה שלי מטיילת בה, סבתא שלי עזרה לתכנן חלק מבנייניה, הדירות שבה עזרו לי לחיות, השוטרים שבה עזרו לי לבזבז קצת כסף על קנסות, הרמזורים שבה גרמו לי קצת לשרוף חלקיקי זמן, המועדונים שבה גרמו לי לאבד את שפיותי לא פעם והאמנים שבה, על ימין ועל שמאל, עזרו לי פעם אחר פעם לבכות מרוב אושר. אי אפשר לכעוס על העיר הזו, גם אם יש צדדים באוכלוסייה שמגדירים אותה כעיר מלאה בחטאים הבחירה היא עלינו, כי בסך הכול לא סתם היא מוגדרת (ולא בכדי) כאזור מרכז, תל אביב היא המרכז, כי גם אם לא יוצאים בה יותר מדי מהבית העיר מכריחה אותך לנשום אותה, לחוות אותה ולגור בה, כי היא נושמת בעצמה, היא נותנת למסתובב המצוי בה כאפות על ימין ועל שמאל, היא מבגרת אותך והיא עוזרת לך להרגיש כל כך צעיר. אין הרבה ערים בעולם הדמוקרטי בהן אין דקה פנויה של שקט זמין ועם זאת יש בה את כל השקט בעולם. אם מתחשק על הר אדם אפשר לנסוע לאזור דיזינגוף, במיוחד בשישי בבוקר, אם רוצים קצת תרבות/אקשן/מוזיקה/ברים וכו' רק צריך להתניע את האוטו ולנסוע, משהו כבר יתפוס את העין, אם רעבים אז אפשר להזמין או ללכת ברגל, גג 10 דקות הליכה וריחות הבישולים מאיזושהיא פינה יתפוס את הבטן.
אני זוכר שבתור ילד היינו מתקשרים למונית שירות שתיקח אותנו לתל אביב, כולה 7 דקות נסיעה אבל מרגיש כמו עולם אחר, נולדתי בעיר בה אף פעם (...) לא היו פאבים, אפשר להאשים בן אדם שרוצה להרגיש חי ולא רק מאלכוהול. אין פלא שהדבר הראשון שעשיתי כשעזבתי את ההורים היה לחפש דירה, איזו דירה לשתהיה, כאן – כי לברוח מהעיר תמיד אפשר אבל להבריח אותך ממנה זה יותר קשה, רק תמצאו לכם פינה בה מחוץ לבית, תגדירו אותה כשלכם, תחזרו אליה במהלך השנים, אתם תתבגרו והיא תישאר בשלה – יפה, שלווה ומושלמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
