פוסט אורחת מאת: טופז שדה
מאחורי המושב שלי באוטובוס שמעתי צרפתית,
מחשבות החלו לעלות בראשי; "אני ממש כמו הצרפתים", כעסתי על עצמי. כבר
שבועיים וחצי נח לו אוהל בשדרה, תופס מקום ומי לא בא? אני.
ישנתי שם 5 ימים אבל פתאום ראיתי ששינה
של 3 שעות בלילה, כל לילה, מצטברת וגורמת לקריסת מערכות אחרי שבוע. מאז אני ישנה
בבית. כל יום אני אומרת לעצמי שמחר אני חוזרת אבל מחר מגיע ואני לא שם, בדיוק כמו
הצרפתים שקונים פה דירות ומשאירים אותן ריקות רוב הזמן, גם אני שם מתוך
אידיאולוגיה. אני אוהבת את מה שהשדרה מייצגת; יש שם חיי תרבות ולילה, אנשים
שמסכימים על אותם דברים כמוני, ברובם. אז אני שומרת מקום למקרה שארצה לחזור.
אפילו הבקרים שם יותר מפנקים, אני פותחת
את הבוקר בחמש וחצי (כי אי אפשר לישון כשהמשאית זבל עוברת), מתחילה עם קפה מהבית
קפה ליד, שהעובד שם, שכן שישן כמה אוהלים לידי, שגם הוא מוחה. הוא מתחיל לי את
הבוקר עם חיוך. העיתון לא מאחר להגיע למפתן הדלת,. סליחה ליריעת הבד.
"הארץ". Not my cap of tea אבל כשזה מגיע בחינם זה משמח. והנה חזרתי לנקודת
ההתחלה, אני מוחה כי מבחינתי לקנות עיתון זה מותרות. אני עוצרת תמיד ליד קיוסק
ומעלעלת בדפים החשובים. תמונת השער מרגשת. המוני אנשים צועדים ברחובות, יוצאים
מהאדישות שאפפה בשנים האחרונות ואומרים את דעתם, דורשים את שמגיע להם. כל השנים
האלו למדנו לשתוק, למדנו להקטין את עצמנו. הבחור שמדבר לעצמו וצועק בלילות מתיישב
לא רחוק ממני. כבר יש לנו חילופי מבטים וחיוכים ואפילו "בוקר טוב" מהיר,
השלמתי איתו, אני כבר לא מתעוררת ממנו בלילות. והרי זה גם הקסם של ת"א לכולם
יש מקום של כבוד והוא זה שנותן את הצבע.
גם הזוג מהאוהל ליד התעורר, שומעים, בכל
זאת יריעת בד מפרידה בין האינטימיות שלהם לעולם. אחרי זמן רב של קריאה מעמיקה
בעיתון כבר שבע וחצי, אנשים מתחילים להראות את עצמם, העיתון כבר מאבד עניין בעיניי,
אנשים מרתקים הרבה יותר.
זוג עובר והבחור כאילו עושה לה סיור
בדירה החדשה -"את רואה? פה לוחצים בפעמון ומסתכלים בעינית, בהמשך השירותים
ובסוף יש את כל הטררם. אם את רוצה לדעת מה קורה את חייבת ללכת לסוף השדרה, מנגנים
שם ומקרינים סרטים". אישה מבוגרת עוברת מסתכלת עלינו כאילו אנחנו מקבצי
נדבות, לא יודעת אם לרחם או לזלזל. שלושה אנשים מחויטים עוברים וכל אחד מביע את
דעתו על המחאה ומה יש לעשות.
גבר ענק עם שפם רואה אותי מסתכלת על
אנשים ומחייכת, הוא נעצר ופונה אליי בשאלה - "לא חם לכם ככה?"
האמת, חם, אבל לא כמו בבית. האוויר
באוהלים הרבה יותר טוב. לא צריך מאוורר כל הלילה . למרות שזה שיקול. אם אני אשן עם
חלונות פתוחים יהיה אחלה אוויר, אבל רואים הכל וגם נכנס אור מאוד חזק מתאורת
הרחוב. מה עדיף? פרטיות או אויר?
"לא, אפילו נעים יותר מהבית",
אני עונה "הבעיה כאן היא הרעש".
"כן, בטח מנגנים פה כל הזמן ואנשים
מדברים" מנסה לגלות אמפטיה.
"לא, לזה מתרגלים מהר, הבעיה היא
הכביש מעל הראש, כל הלילה אתה קם מחלומות שאתה נדרס. וגם יש את אלו שעוצרים
ומצפצפים או את אלה עם הטרנסים החזקים עם החלון פתוח שמאטים כדי לראות מה
קורה" אני עונה בחצי מרמור.
"כל הכבוד לכם שאתם עושים את
זה" הוא אומר. אני מהסה אותו ומצביעה על האוהלים לידי, בתנועות ידיים מסמנת
לו שישנים.
"לא להעיר את השכנים מהדיבורים
שלנו" אני לוחשת "אולי כדאי שגם אתה תעשה לילה אחד, להבין, לאות
הזדהות"
"לאאא" הוא מושך את המילה
"אני כבר לא בגיל, וחוץ מזה אני צריך לעבוד".
האמת, אני חושבת לעצמי, זה מקומם,
ושוקלת עם עצמי אם להגיד לו את זה או לשמור לעצמי. המבוגרים שעוברים פה בטוחים
שאנחנו לא עובדים ולא לומדים ופשוט בטלנים.
"אז לידיעתך אני עובדת ולומדת,
בבוקר לומדת ואחר כך עובדת, לפה אני מגיעה רק לישון" אני משיבה בטון שמנסה להישאר
חביב ורגוע.
"וואו, אז ממש כל הכבוד לכם".
"חשבת עד עכשיו שכולנו פה לא
עובדים?" אני שואלת.
"לא ממש חשבתי על זה, אבל כן,
יצאתי מנקודת הנחה שלא. מה? תלכו מסריחים לעבודה? איך באמת את מתקלחת? אם אפשר
לשאול וזה לא פרטי מדי"
אני עונה לו בחיוך "אצל חברים, אני
מצחצחת שיניים עם בקבוק בפינה וכל פעם מתקלחת אצל חברים שגרים לא רחוק מכאן".
"תודה לך על הסבלנות ובהצלחה
במאבק. אני מקווה שייצא לכם מזה משהו" הוא אומר ומציץ בשעון, "אני חייב
לזוז".
מה השעה באמת?" אני שואלת.
"כמה דקות לשמונה" הוא עונה.
"תודה, אם כך גם אני אתחיל להתארגן
לתזוזה. יום טוב".
"גם לך" אומר וממשיך לדרכו.
אני מתחילה להתארגן. לוקחת בקבוק מים,
מברשת ומשחה והולכת ליד פחי הזבל, יש שם פתח ביוב ברצפה, לשם אני יורקת. כשאני
חוזרת הבית קפה מתחיל להיפתח, סוף סוף. כבר ממש התקשיתי להתאפק לשירותים. הם
נחמדים ונותנים לי להיכנס. מוכנה ומזומנה אני מגיעה לאוהל. אוספת את הדברים
החשובים והרלוונטיים להמשך יומי וחוצה את הכביש אל האוטובוס. יש יתרון בלגור באוהל
באמצע השדרה. הכול נגיש. מאז האוטובוס הזה שלקחתי. אני כמו צרפתייה. יש לי נכס
במרכז תל אביב ולעיתים רחוקות אני שם פיזית. אבל הלב שלי נמצא שם כל הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
