orenjada

תהבהב יא מניאק, תהבהב, זה לא שיש לי משהו אחר לעשות כרגע, תהבהב ותזכיר לי עד כמה הבטריה החדשה ששמתי במקלדת האלחוטית שלי דורשת תשומת לב או שהיא תישרף על בלאי, תהבהב ותחפור לי באיתותים ישירים לאלקטרודות של המוח שלי על הכמות דברים האינסופיים הלא נגמרים שיש לי לעשות שרובם קשורים להבהובים שלך ישירות. תהבהב, אין שום בעיה פה, תעשה את העבודה שלך ותזכיר לי על העבודה שלי, על הכמות דפים שלא תאומן שיש לי להתעסק איתם שמונחים לי על הספה, על הדדליינים שרק מי שימציא מכונת זמן יוכל למנוע לפני שגם אותם אני אפיל כי חוש הרס עצמי יותר חזק ויותר מפותח מכל תחושת קיבולת עצמית ומשאבה שמנפחת לי את האגו, אתה תהבהב ואני אגיב.

אות ועוד אות שהופכות להיות מילה, כולן איכשהו יושבות ברצף שיוצר משפט, אני שונא אותך יא מהבהב שכמותך, אף אחד לא חופר לי כמו שאתה חופר לי כרגע, אני אפילו מתעב אותך, במיוחד כרגע, כי אני מסוגל לשכוח את מה שאני בוחר לשים בצד, אתה לא, אתה כולה חלק ממחשב וככזה תפקידך הוא פשוט = לתפקד ולבצע את העבודה שלך כי זה מה שמשלמים לך עליו. אתה מהבהב, אני פה רק כדי לקבל ממך את התזכורת. אני עובד איתך כבר שנים, יותר מדי שנים, גם אם ימציאו חפרן חדש שיעודד אותי לכתוב אני אשתמש בך, לא בגלל שאני פתטי, יותר בגלל שאתה היחיד שאפשר לעבוד איתו כרגע – תזכירן או מזכירה למופת אפשר לקרוא לך, פעם אחת משלמים לך ואתה שלי לכל החיים, והתפקיד שלך ידוע מראש, לעשות בלינקים קצרים על מסמך WORD ריק שמזכיר למי שמתעסק איתו שהוא רוצה לקבל את המכסה היומית/שבועית/שנתית שלו, כמו מפלצת רעבה שלא מפסיקה לבלוס לעולם, לכל אדם באשר הוא משמשת לתפקיד הספציפי של אותו בן אדם אותו היא משמשת, למלא את הדף הריק בכל מיני זיוני שכל וקנטרנויות, במרמור או במכסה, באמנות או בצבע, ברעיונות חדשים או בעולמות ישנים.

אתה מהבהב ואנחנו כותבים, זה התפקיד שלך, אותו אתה עושה, הבעיה היא אצלנו, אצל כולנו, אחראים רק על השטויות שיוצאות לנו מהמוח, יש משפט פשוט שאומר שבן אדם יכול להפיל רק את עצמו (אלא אם כן מפלילים אותו בדרך אחת או אחרת), אבל השאלה אם בן אדם יכול להמציא רעיונות מכלום כי המוח שלו נובח וצווח עליו לחשוב או לחדול, השעה עכשיו כמעט שמונה בערב, אם רוצים אפשר גם להפסיק לחשוב להדליק טלוויזיה ולראות חדשות, אפשר גם סתם לראות פרק בסדרה אהובה או לגלוש באיזה אתר ביזיוני, לראות קליפים ביוטיוב, לצ'וטט עם אנשים או סתם לרשום מיילים. אפשר להגביר את הווליום במערכת או לשים אוזניות ולהתחיל לרקוד בביתך הקט בלי פרופורציות כי מהחלון נשקפים להם רק עצים, אפשר להרים את הטלפון ולהתקשר למי שזה לא יהיה כדי להפסיק לחשוב או כדי לקבל קצת פרופורציות על מה שכן או לא אפשר לעשות עם עצמך כרגע. ובינתיים (תוך כדי התהליך החשיבתי המוגזם הזה שתופס נפח יותר מדי חשוב ולא פרופורציונאלי למציאות) המסמך פתוח ברקע, הבלינק ממשיך להבהב, מזכיר לי את מה שכבר ציפיתי שייפסק אבל הוא בשלו, מהבהב כמו נערת ליווי בדרום העיר שכל ערב בדרך לעבודה רואה מכוניות נוסעות בכביש ומושיטה עוד רגל חשופה קדימה ומהבהבת עם דדיה המובלטים בהגזמה, היא עושה את העבודה שלה ואתה את שלך, אין הרבה הבדל בין שניכם יא מהבהב מזדיין כי שניכם עושים את זה בשביל אינטראקציה עם המשתמשים שלכם. תהבהב, זה לא שיש לך משהו אחר לעשות.

כשאני חושב על זה יא מהבהב אז אתה בדיוק כמו אינסוף, אתה תמשיך להבהב ואנחנו נמשיך לחשוב על איך למלא אותך, שנינו יכולים להתקלקל רק שאת המוח אי אפשר לתקן אם הוא הולך בלאי, לך יהיה גרסאות חדשות עם השנים והמוח נתקע כבר יותר מדי שנים עם האבולוציה שלא תמיד הולכת כמו שצריך. המוח האנושי הוא הרי דבר מופלא, הוא שוקד על המצאות חדשות שבחיים לא דמיינו, הוא רושם תסריטים ומפתח פטנטים, נותן תשובות לשאלות, עוזר לאדם מן השורה להפיל את עצמו אם הוא לא חושב יותר מדי קדימה, גם בזמן שבן אדם במנוחה המוח לא מפסיק לפעול, הוא מפעיל את התת מודע שצורח עליך ויוצר חלומות שמעלים מהאוב דמויות מהעבר שנותנות לחולם אותם לפתח אינטראקציה עם עצמו בכל מיני תתי רעיונות ותתי חזיונות, ככה שסביר להניח שאפילו הנביאים מהעבר השתמשו בו כדי להעלות רעיונות בדיוניים על תקשורת עם העולם השמימי. אבל דברי כפירה הם לא נושא הפוסט הנוכחי, הנושא הוא פשוט = לתהות עד כמה בן אדם יכול לרשום הכול על כלום ועדיין להצליח לפתח כמעט אלף  מילה. וזה לא שאין על מה לכתוב, הארץ גועשת ורועשת, הטלוויזיה צורחת, הקולנוע נדחק לחיי המוח היומיומי, וזה בלי לדבר על פוליטיקה, על מזג האוויר הביזיוני, על מחאות, על כתיבה יצירתית, על נובלה שלא סוימה, על חובות ועל זכויות ועל תהיות, על אהבה וחלומות, על יצירתיות ועל הקפה, כן – כן, הקפה המצחין הזה שעוזר לך להתמכר אליו כוס אחר כוס אחרי שאתה פותח עיניים כמו כלבלב בל יפונה רק כשמתחיל להחשיך, כי כשכולם מתחילים את הערב שלהם אתה רק פותח עיניים, מצחצח שיניים, אוכל ארוחת בוקר בשמונה בערב, ארוחת צהריים בשתיים בלילה וארוחת ערב (או צהריים גרנדיוזית) בשבע בבוקר. אתה מהבהב ואנחנו מגיבים, אנחנו הכלבות שלך יא מהבהב, אמנם אתה זה שנובח פה אבל אנחנו מגיבים לנקישות האצבע שלך שמשתקפות ישירות למוח שמשדר לאצבעות שלנו מה לרשום. אני מבסוט עליך יא מהבהב, אפילו שלפעמים אני שונא אותך, בעיקר כי אתה לא מפסיק, אתה הסטוקר הכי פדנטי שאני מכיר, אף פעם לא מפסיק, אם מניחים אותך בצד לפחות משנייה אתה ממשיך להבהב, הדרך היחידה להיפטר ממך זה לסגור את התוכנית בה אתה פועל, אבל דברים לא כל כך פשוטים כמו שהם נראים, לפעמים עדיף לתת לך את מה שאתה רוצה, אפילו שאתה לרוב כמו מדוזה, צורח בשקט טוטאלי לא להסתכל או שנהפוך לאבן, ולפעמים אני אפילו מתאבן בגללך, בעיקר בגלל שאני חושב שאתה רשע בן בליעל שרק רוצה לגרום לי לחפור לעצמי עוד קצת. אבל את האמת ורק את האמת, יש לי משהו פשוט להגיד לך: אני אוהב אותך, אפילו שאתה אפס.