אני עם דמעות בעיניים, האצבעות רועדות לי על המקלדת, חם לי, אני מזיע, כי ככה זה – להתיישב בצד הדרך אי שם בארלוזרוב ולרשום מהר את התחושות שיש לי בנשמה מהערב ההזוי והדחוק והצודק והנכון הזה, קצת רחוק מהכיכר אבל זה לא בגלל שלא רוצה אלא בגלל שאי אפשר להתקדם יותר מדי בלי לדחוק אנשים אחרים קדימה, וזה פחות מתאים, אבל לפחות שומעים את הנאומים, וזה יותר חשוב מכל דבר אחר, בעיקר בגלל שהמפלצת החברתית פועמת לי בנשמה, ברגש, גורמת ללב שלי לפעום חזק יותר ויותר. היה שם חם, יותר מדי חם, ולא רק בגלל הלחות, ולא רק בגלל המוזיקה ולא רק בגלל הים האינסופי של אנשים שהציפו את הכיכר מדרומה ועד צפונה, היה לי חם בגלל שהמילים שנאמרו שם נאמרו כבר לא פעם, נאמרו גם היום ואם רק משהו יתחיל להתקדם כמו חזון למדינה אוטופית או מינימום חברתית ורציונאלית לא ייאמרו שוב בעתיד.
נמאס לי מאנשים שאומרים שאנשים מסוימים הם לא דוגמא למחאה הזו, שיש שם כל מיני גופים, שיש שם כל מיני אוכלוסיות, שחסרים שם לבבות ושהכול אינטרסים, הייתי עושה לכל האנשים האלה אצבע משולשת אם הייתי יכול, אבל אני לא יכול, ייקח לי שנים לעשות לכל הבאים לגרום למחאה הזו להתפורר אצבע משולשת ויש לי דברים על הראש גם ככה. נמאס לי מטוקבקים של אנשים שרושמים שבגלל סיבות כאלה ואחרות המחאה הזו לא חברתית אלא פוליטית, נמאס לי מאנשים שחושבים שאם יש מישהו שנלחם בשבילם, בשביל הילדים שלהם, בשביל ההורים שלהם, בשביל החובות שלהם בבנקים, בשביל לנסות ליצור במדינה הזו דברים יותר טובים שיחמיאו לכולם ויטפחו לכולם על האגו אז הם באים לגרום לה להיות משהו שהיא לא. כי המחאה החברתית, קיץ 2011, היא לא פחות מהיסטוריה, הייתם איפה שהייתם, עשיתם מה שעשיתם, רציתם לראות ולעשות את מה שבחרתם, להתעלם אי אפשר. בעיקר כי אחרים פתחו את הפה ואמרו את כל מה שרובנו התייאשו מלהעלות על דעתם, שיכול להיות פה אחרת, שאפשר לעזור אחד לשני, לבכות אחד על הכתפיים של השני, לתת מילה טובה גם כשזה לא במקום. ובעיקר, ורק בעיקר, להרגיש מה זה נחשול של דמוקרטיה ששוצף לאורך כל המדינה.
דפני ליף אמרה הערב שכשהיא הייתה במאהל בחיפה היא ראתה שלט שבו היה רשום ש'כבר 31 יום אני גאה להיות ישראלי', היא אמרה את אותו דבר על עצמה, שכבר 7 שבועות היא גאה להיות אזרחית. ולא יכולתי להתעלם מהמשפט הזה, הוא יקד בתוכי, הדמעות ניגרו מעצמן, ולא משנה מי היא דפני, מי האנשים שאיתה, מי הוא כל אדם שהקים אוהל בכל פינה ופינה בארץ ישראל, לא משנה האזרחים והמקטרגים והנציגים למיניהם, הם לא משנים, את שלהם הם עשו והם עוד יעשו. מה שהכי משנה זה שמשהו נוגע, ישתנה או לא ישתנה, השינוי כבר התחיל וכבר מפעפע, אז טכטנברג אמר שעוד לפני החגים הוא יגיש את המסקנות – אז אמר. ביבי שלח את ישראל כץ לבוא ולהקשיב מבפנים – אז שלח. היו עוד דברים ועוד יהיו, היו כמה תגובות ועוד יהיו. מה שהכי חשוב זה העם בסופו של דבר ירוויח מהכול, גם מי שמעדיף שנפסיד לא יוכל לשתוק עוד, כי זה לא רק האזרח הקטן והיחיד שנכנס לעמדת מגננה מול הבא לרעתו, זה עולם שלם של כפות רגליים ישראליות שבא וצועד תוך כדי צווחות של 'לא עוד'.
טריליון אנשים, זיליון אנשים, 50 אלף איש או רק בן אדם אחד, מבחינתי (ולא האישית) הערב הזה לא היה צריך להגיע למיליון בני אדם כדי להביע את המחאה בכללותה, המחאה הצליחה ועוד תצליח כי כמו שהיא התחילה ככה היא לא תשקוט ולא תקפא על שמריה, אני – האזרח האחד – אולי אחד ממיליונים, אבל יש כמוני מיליונים מסתובבים ברחובות.
נאומי מובילי המחאה, קיץ 2011, 03.09.2011
איציק שמולי:
"אדוני ראש הממשלה, אני יודע שאתה צופה בנו עכשיו ואני מציע שתסתכל טוב טוב, הציבור שנמצא פה עכשיו זה ציבור שאתה לא מכיר בכלל, זה ציבור שיוביל שינוי, שלא יגיד ככה זה. תכיר אותנו, אנחנו הישראלים החדשים, אנחנו רוצים לא רק לאהוב את המדינה אלא גם לחיות ולהתקיים בכבוד, לנו יש חלום מאוד פשוט, לבנות בישראל את ביתנו, לנו יש חלום והוא מאוד פשוט, לגדל את ילדנו. הכיכר הזו מלאה בישראלים החדשים שאינם מתכוונים לוותר על המדינה, ישראלים שאוהבים את המדינה שלוקחת אותם כקצת יותר מדי מובן מאליו. שיהיו מוכנים למות בשביל המדינה אבל מצפים ממך שתתן לנו לחיות בה. תבין, אנחנו הישראלים החדשים ואנחנו לא נוותר, תובעים שינוי ולא נפסיק להיאבק עד שיבואו פתרונות א-מ-י-ת-י-ים. שותפים יקרים שלי, בשבוע שעבר אמרו לנו שהמחאה שלנו נגמרה, שאפילו ההורים והילדים והמשפחה לא יבואו יותר, אז אמרו, הערב הזה המחאה הזו מתעוררת למחאה הכי גדולה שהייתה בתולדותיה, הערב הזה אנחנו תובעים שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות. אנחנו מחזירים את התקווה לעם הזה, ואני מבטיח לכם שעוד כמה שנים ישאלו אתכם איפה הייתם ואני מבטיח שאתם וגם אני נוכל להגיד שהיינו פה. האהלים שהקמנו כולנו הם כלי רב עוצמה, בזכותם אנחנו מזכירים לממשלה כמה דחופה הבעיה. לא הגענו לכאן בשם האהלים אלא בשם האנשים והבעיות שלהם שחייבים לפתור אותם. אתם מתרכזים ביתדות ואנחנו מדברים על מצוקות. אני מתחייב לכם שאת הרוח של הערב הזה אתם לא תצליחו לשבור, אתם פשוט לא מבינים, האהלים הם רק המעטפת, הישראלים החדשים הם התקווה. ואנחנו לא נפסיק את המחאה הזו עד שאתה אדוני רה"מ תיתן לנו פתרונות אמיתיים. כעת חובת הממשלה לבצע, אנחנו מוכנים לעזור בגיבוש הפתרונות רק בתנאי שתוכיחו לנו שאתם עומדים להקשיב באופן אמיתי, לא נקבל שתנסו למרוח אותנו פעם אחת נוספת. דורשים פתרונות אמיתיים ועד שלא יבואו לא נפסיק את המחאה הזו ועד שנראה תוכנית אמיתית עם חקיקה, דורשים הידברות כאילו אין מחאה חריפה, אנחנו כאן כדי להישאר. שותפים יקרים שלי, המאבק שייך לכולכם. לנו הסטודנטים הציעו את הכול אבל אני מתחייב שאין הצעה שתוכל לגמור את הכמיהה שלנו להיות חלק מכם – הישראלים החדשים. הסטודנטים לא הולכים לשום מקום, נערכים למאבק ארוך, השינוי מתחולל בתוכנו, בכל אחד מאיתנו, תאמינו בדרך, בסופה תהיה חברה ישראלית טובה יותר, לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח, אנחנו ננצח".
דפני ליף:
"קיץ 2011 הוא הקיץ הגדול של התקווה הישראלית החדשה, פערים בלתי אפשריים של כולנו, החברה הישראלית שעוד פה וגם שבחרה להישאר הערב בבית הגיעה לקו האדום שלה ואז היא קמה ואמרה די - לא עוד, אפשר לרמות חלק מאנשים חלק מהזמן אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, הקיץ התעוררנו וסירבנו להמשיך לצעוד לתהום בעיניים עצומות, העיניים לא ייסגרו עוד, אנחנו בוחרים להיות, אנחנו לא בלתי נראים, אם הם מבינים רק מספרים אז נזכיר שלכולם יש לב, כל אחד מאיתנו הוא מטה מאבק של איש אחד והקיץ הזה היה מסלול מכשולים. איך אמרו עלינו - קודם מפונקים, אוכלי סושי ונרגילות, בוז, ומזה למדנו שלא מתייחסים למעשנו בכבוד, האינטרס הראשון היה לאמר שזה כלום, שום דבר, סתם חבורה של ילדים, קראו לנו סתומים והזויים. והתוצאה - מאהלים בכל הארץ, לא הייתה להם בררה אלא להבין שזה דבר גדול יותר, של כולנו, הדור שלי גדל על התחושה שאנחנו לבד על העולם, גדלנו בתחושה שאנחנו חיים במרוץ, שאסור לנו לסמוך על אף אחד, לימדו אותנו שזה או אתה או הוא, זה הקפיטליזם, תחרות שלא נגמרת, העובדה שדווקא הדור הזה קם ועשה מעשה זה לא פחות מנס, נס 2011, כל מה שחשבנו, כל מה שלימדו אותנו - לא נכון. מה שקרה כאן הוא בדיוק מה שהיה צריך לקרות כאן, פתאום התחלנו לדבר והתחלנו גם להקשיב, ואז אמרו לנו שאנחנו שמאל קיצוני, ניסו להדביר אותנו, מאיפה הם יודעים מי אני? מאיפה הם יודעים מי אתם? מה זה החוצפה הזו? כולנו בכל הארץ הבנו שאין ימין ושמאל, כולנו משרתים. ואז אמרו לנו ללכת לפריפריה, איזה אמירה מתנשאת ואיומה. איזה מזל ששלחו אותנו לשמה, גילינו את מה שידענו, שהמדינה מלאה בלבבות פועמים, ובכלל מדינת ישראל דפקה ודופקת את הפריפריה באופן שיטתי ומסודר מאז יום הקמתה. להגיד 'לכו לפריפריה' זו צביעות שאין כדוגמתה, זה להגיד שהאזרחים שלהם שווים פחות, הקיץ הזה הוכחנו לכולם שכולנו במרכז, כל אחד ואחת מאיתנו, צמצמו את המרחק ביננו ויותר לא יצליחו לפלג אותנו, ואז הגיעה ההסלמה הביטחונית אבל הטילים לא הרסו את המחאה, להיפך – הם הראו כמה היא חזקה ואמיתית, הגיע הזמן שהמצב הביטחוני יחזור להיות מצב שצריך לשנות ולא ערך, שתקנו לכמה ימים אחרי הטילים ואז אמרו שהמחאה דועכת, במקום להכיר בעובדה שכאב לנו על מיליון ישראלים שחיים תחת איום טילים. במקום להבין שאנחנו איתם, את הסולידריות שלנו הם ניסו להפוך להתקפלות, זה היה עצוב, איך ממשלת ישראל עושה סוג כזה של הפרד ומשול, היא שהפקירה את אזרחיה, איך היא מסוגלת להביא את הטענה הזו, עד שסוף סוף התחברנו אמרו לנו שאנחנו לא סולידריים, אנחנו לא? תראו מה הולך פה!!!
אני בת 25, בעפולה ראיתי שלט שאני גאה להיות ישראלי כבר 31 יום, אני גאה להיות ישראלית כבר 7 שבועות. להגיד מגיע לי זה להגיד שמגיע לכולנו, הקיץ הזה ניפק רגעים של אחווה, שינוי ותקווה, נוצר שיח של חיים. זו ההתעוררות הכי נכונה שהייתה כאן, אנחנו לא כאן כדי לשרוד אלא כדי לחיות, אנחנו כאן כי אנחנו רוצים להיות כאן, בוחרים לחיות בחברה צודקת, לא כאוסף שבא לקלפי פעם בארבע שנים,, אנחנו כאן כי זו היא הארץ שאנחנו רוצים, בלי ששמנו לב אנשים חוזרים מחו"ל כי קורה כאן משהו שאסור לפספס ויצרנו כאן שיח חדש. אני לא יודעת מה אתכם אבל מכאן לא נזוז, כולנו כלואים באיזה שהוא מובן, המעמד החברתי שלנו כלוא, כולם במינוס אבל הוא האינטרס של כל המערכת הכלכלית במדינה, רוצים לשמור אותנו בלי תקווה כדי שלא יהיה סיכוי, אבל בקיץ הזה יום אחרי יום יצאנו לרחובות ואמרנו גם לעצמנו שיש בשביל מה לחיות, וברגע שהתחלנו לחשוב על המחר יצאנו כולנו לחופשי. מה יהיה מחר? כולם שואלים!! לא היה רגע כזה אלא תהליך, התהליך שלנו רק מתחיל עכשיו ויש לנו דרישות כי הדברים צריכים להשתנות. המדינה החכירה את הכסף שלנו בבורסה, והכי נורא הביטוי האזרח הקטן, יש חוק נגד העלבת עובדי ציבור אבל אין שום חוק נגד העלבת האזרחים, שיסו אותנו אחד בשני, אני לא אוהבת שצוחקים עליי ומורחים אותי, האזרח הוא לא קטן, הוא הכי גדול. הדרישות של המחאה הם בדיוק ההבנה שאנחנו לא מוכרים להיות קטנים, סקטור, עשירון, לא נתפזר ונלחם את מלחמתנו לבד, העידן הזה נגמר, מעכשיו משהו חדש, אנחנו ביחד, ואנחנו דורשים שינוי, להיות חלק מהשינוי הזה, אנחנו ייסדנו שיח של תקווה וסולידריות ואחריות. אני רוצה לבקש מהפוליטיקאים שיסתכלו על מה שקורה פה? האם זה מה שאתם רוצים ויכולים לנצח? תקשיבו לעם. המחאה הזו שנתנה כל כך הרבה תקווה להרבה אנשים, את זה אתם רוצים לשלול – בחיים לא תצליחו.
אז נשאר להם להיכנס בי – את האוהל שלי הקמתי מתוך תחושה של להיות או לחדול, חבר בשם א' שם קץ לחייו חודשיים לפני שהעניין התחיל הוא בחר לחדול – איך יכול להיות שאדם כזה הרגיש שאין לו מקום בעולם הזה והלב שלי היה שבור, איזה מין עולם זה שבו אין מקום לחולמים? זה עולם של עוני כי לכולנו הזכות לחלום, להיות עני זה להיות בלי יכולת לחלום, אז התחלתי את הדבר הזה, וזה לא רק שלי, זה של המוני אדם שהתחילו ללכת וכולנו בחרנו להיות כאן, הנה אנחנו, בקיץ הזה למדנו שלכולנו יש מקום, אנחנו יודעים טוב מאוד מי אנחנו, אנחנו יודעים שאפשר לחלום וחובה לחלום ולהיות. לפני 7 שבועות נאבקתי לבד על חלומות פרטיים, כמעט גרמו לי לחדול ולהרגיש לבד, לא יודעת מה אתכם – אני את המחאה שלי רק התחלתי, אהיה כאן כמה שצריך. אני רוצה להראות שאפשר לשנות את העולם, שאפשר לקום ולעשות ולא לוותר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
