הערב התקיימה תוכנית שלישית מתוך ארבעה של לסנן יותר מדי פליטי ריאליטי בחצי, מתוך המספר העצום של אנשים שעברו שלב א' (או ד' אחרי שקיבלו מעטפה בהתחלה) והגיעו למצב של דו קרב נותנים להם עוד הזדמנות אחת להוכיח כמה הם גרועים/טובים, וכל זאת בלי לשאול אפילו לרגע מה הקהל בבית חושב. אם היו לוקחים את אותה המנטליות ומשליכים אותה על תוכנית ריאליטי מוזיקלית אחרת (כוכב נולד למשל, משום מה) אז לעולם לא היינו חוזים ביכולתיהם הווקליות המרהיבות של רוני דלומי או כפיר אוחיון או אפילו הילד-גמד-כוכב אור גלעדי, אז בסיכומו של עניין יש במנטליות הזו משהו טוב. אבל על הדרך שוכחים שיש בזה משהו מאוד רע, אפילו מביש משום מה. כל אדם שהולך לתוכניות כדי להיות סמי-מפורסם רוצה להעביר לקהל הצופה בבית את מה שהוא רוצה לעשות עם עצמו בחיים וכזה לא מצליח לו הוא צריך גם לא לעבור שלב ועל הדרך להתפדח מול כל מי שמכיר אותו/לא מכיר אותו וגם (וזה הכי גרוע) להתמודד עם עצמו, עם עצם העובדה שנתנו לו חותמת רעה של 'לא עברת'. ככה שגם האדם המסויים הזה אכל כאפה, גם סרט רע וגם ניפצו לו את החלום. השאלה אם זה שווה את זה ואם האדם הזה ירים את עצמו אחרי ה"נפילה" או שהוא ימשיך לנסות שוב ושוב ושוב לבד עד שדברים ייפלו. אז יש אנשים שימשיכו לנסות ויש אנשים שיחזרו לעבודת היום שלהם ויצטרכו לחייך חיוך מיני מזוייף לאנשים שאומרים להם סתם ככה ברחוב "אהבתי אותך כל כך, חבל שלא המשכת". באמת כואב לי על האנשים שלא עוברים שלב, בעיקר שלחלקם לא מגיע ליפול כל כך מוקדם, אבל זה מה שקורה כשארבעת המנטורים בתוכנית בוחרים מתמודד מול מתמודד על פי גחמה רגעית ולא על פי מי שמגיע לו לא לעבור הלאה. אם השופטים היו רוצים לצאת קצת פחות צבועים הם היו לוקחים פתקים כמו בהגרלת הלוטו ומסובבים פור ומי שנופל אל מול מי שנופל היה מרוויח או מפסיד אבל לפחות זה היה קצת פחות כואב. במקום המתמודדים שם (וגם הטובים ביניהם) נופלים אחד אחרי השני ונותרים בחירות המחדל מול כמה אחרים מרהיבים, משהו צודק אבל על הדרך הטובים יחסית לא מקבלים עוד הזמנות, מקווה מאוד שיהיה עוד גלגל החזרה (או איך שהם לא רוצים לקרוא לזה) כי מי שכן הצליח לעבור אולי הרוויח את זה אבל זה לא אומר שלמי שהפסיד הייתה סיבה להפסיד, פשוט היה לו קצת פחות מזל (או זה או שאחד המנטורים לקח יותר מדי חומר משלשל והיה צריך לברוח ולכן היה לחוץ על ההחלטה).
דבר אחד עיקרי אני לא קונה - אם שרית למשל בוחרת שיר בעל גוון מסויים והמתמודד שלה לא מבסוט על הבחירה אז הטעות היא אצלו - הדרך להתמודד עם תחרות כזו היא לדעת להתמודד (לפחות בשלב הנוכחי של התוכנית) עם כל רפש שמשליכים אליך, גם אם זה שיר שלא תואם לז'אנר שאתה קשור אליו וגם אם לא מה שהיה ההעדפה הראשונה שלך. אז הם היו צריכים לדעת לקחת את השיר אליהם, גם אם הם יודעים לסלסל וגם אם לא, אנשים יכולים לשים את קול הקטיפה שלהם על כל שיר שיהיה, זו הדרך היחידה לתת שואו לפני שנופלים או ממשיכים. בנוסף - העריכה המתקנת חייבת אבל פשוט חייבת לחתוך את כל הסיפורים האישיים - אין כבר כוח לשמוע או אפילו להקשיב, אין בן אדם בלי סיפור, אין בן אדם שאין משהו שקרה או עומד לקרות לו בחיים, די כבר, אין כוחות לשמוע. תהיו ילדים גדולים ותעשו את מה שבאתם לעשות ואל תזיינו לי את השכל בצורת - מנטור ומתמודד יושבים על ספה, המתמודד בוכה, המנטור מנחם, המתמודד חושף, המנטור מזיל דמעה. די כבר - זה מגוחך, זה לא אמורה להיות העונה האחרונה של בטיפול - כולה תוכנית מוזיקה.
אני בכוונה לא מתרכז בכל ביצוע ובכל מתמודד בעיקר בגלל שאין לי כוחות נפשיים להתמודד עם כמות כזו מסיבית של אנשים, גם העשרים ושישה שייוותרו שם בהמשך (מה שאומר בערך בשבוע הבא) הם יותר מדי, זה לא שש עשרה איש, זה כמעט שלושים, זה המון. מקווה מאוד שבהמשך הדרך אנשים יצליחו להכניס שירים שהם בוחרים ולא מה שישליכו אליהם, בכלל - עצם העובדה שאנשים שם מבצעים שירים שלא התרגלנו אליהם בז'אנר המוזיקאליטי מעלה את ערכה של התוכנית, אפילו בכמה רמות, עד כדי כך שהיוטיוב חוגג ובצדק. נקווה לטוב, חלק מהמתמודדים הרוויחו את המקום שלהם בהמשך (אולי איזה שניים) והרוב לעומת זאת שממשיך הלאה יצטרך לא לקבל סמסים בהמשך - וטוב שזה יקרה, אחרת נצטרך להתמודד בחודשיים הקרובים עם יותר מדי משיכת זמן, אבל זו רשת - מריחת המירוץ למיליון הוכיחה לאיזה רמות הם יכולים להגיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
