כשבן אדם טובע ומרגיש שאין אף גיבור על שיוכל לצוץ פתאום ולהציל אותו הוא כבר מרגיש שזמנו הקצוב על פני האדמה עומד להתפוגג, להתפגר במילים קצת פחות מעודנות. במוח של המתפגר הזה יכולות לצוץ מספר מחשבות פוטנציאליות, הראשונה היא "עשיתי?" השנייה "הגשמתי?" השלישית "בניתי?" והרביעית - נו טוב, נניח שלרביעית הוא כבר לא מצליח להגיע. הבן אדם הגוסס-מת הזה כבר לא יוכל ליהנות ממה שהעתיד צופן, אולי כן אבל עד היום אף אחד לא הצליח להביא באמת הוכחות מהותיות לחיים שמסתתרים מאחורי המוות. הייתי ממליץ לכל גוסס פוטנציאלי (ובהערה נפרדת - אני בעצמי לא מבין מדוע בחרתי במטאפורה כל כך מגוחכת) לשחזר במוחו כמה שניות לפני הסוף שירים יפים שליוו אותו בחיים, אפילו הפזמון יספיק, אפילו המהום קליל של אוקטבות מהזמר שליווה אותו בתקופות מרעננות בחיים יספיקו ויגרמו לו לא לפחד ממה שמתקרב אלא לקבל אותו באהבה. אם לא אספתם מספיק מוזיקה שכזו או שאתם לא מכירים את עצם המושג מוזיקה בחיים זה בסדר, העולם סולח לכם ולא שופט אתכם, בסך הכול אתם תצעדו במסלול שרבים וטובים עשו אותו לפניכם בלי לשמוע שירה ווקאלית למכביר, אבל אם אתם רוצים המלצה על אלבום אחד אחרון שתוכלו להקשיב לו לפני שתפרשו לעולם שכולו שונה, במיוחד אם בא לכם בפתאומיות לא ברורה שכזו על מוסיקה בעברית, אז יש רק זמרת אחת שבשנים האחרונות מצליחה לבנות את עצמה כתופעה, כאימפריה, כמונופול בעולם בו זמרים מתחילים לרוב מנסים ללכת במסלול הריאליטי או מינימום דרך יוטיוב ושות' ושוכחים שאפשר לעשות דברים לבד.
האלבום האחרון של רות דולורס וייס, שמי האמצעי הוא צער (MY MIDDLE NAME IS MISERY), הוא אלבום מושלם, אולי זה לפי דעתי האישית ואולי יש עוד כמה אנשים שיסכימו אותי, לעזאזל - אני בכלל לא בטוח שהזמרת בעצמה מגיבה בשמחה ולא בציניות על אנשים שמפרגנים לה על האלבום, אבל בסופו של התהליך אותו עובר המאזין לאלבום האחרון שלה, האזנה אחרי האזנה אחרי ריפיט אחרי שאפל אחרי שוב פעם בחירה בשירים המוצלחים הספציפיים, אחרי השוואה בין השיר אותו היא שרה למקור ממנו היא החליטה לעשות לו קאבר, המאזין המצוי שוב ושוב מגיע בדיוק לאותה מסקנה - היא פשוט מלכה, אפילו שזה דיסק של קאברים שמצביעים פלוס מינוס על העדפה מוזיקלית אישית שלה ולאו דווקא שירים חדשים שלה שהיא החליטה לחשוף לעולם, אבל שיר אחרי שיר (אפילו כאלו ששמעתי בשבוע וחצי האחרונים יותר מטריליארד פעם) המאזין המצוי מרגיש שהוא טובע יחד איתה, מרגיש כאילו הוא לא הכיר מוזיקה אחרת מימיו או אפילו זמרים אחרים מלבדה, הוא בטח גם מזמזם לעצמו בקולי קולות במקלחת או מתחת לקסדה בדיוק את הפזמונים ובונה להם מילים משלו כי הוא לא זוכר בעל פה את כל המילים. אלוהים - אני מרגיש שאני טובע, רות היא גאונית מוזיקלית, אין לה קול יפה אבל יש לה המהומים שמריצים אותי כל שיר מחדש לרוץ להכין עוד כוס קפה ולעצום עיניים ופשוט להרגיש איך אפשר למות עכשיו מבלי להגשים עוד שום דבר בחיים. לפעמים אני מרגיש כאילו היא שרה במיוחד בשבילי ומספרת סיפורים שמיועדים בדיוק לאוזניים שלי ולפעמים אני בטוח שאני לעולם לא אהיה כל כך בר מזל. היא פשוט מהפנטת בחלק מהשירים שלה, אפילו שלחלק מהמאזינים היא עלולה להישמע (ועל הדרך גם גורמת לי להישמע) כמו פלצן, אבל אני באמת חושב שהאלבום שלה, שדרך אגב בנוסף להכול הוא גם כפול, הוא יצירת מופת מוזיקלית שהרבה שנים לא נשמעו במחוזותינו.
ועדיין, אפילו אחרי כמות סופרלטיבים עצומה שגורמת לי אישית להקיא קצת, אני מרגיש כאילו לא משנה מה ייכתב או אפילו אם אני ארשום על כל שיר באלבום הזה בפרוטרוט אני לא אצליח להעביר במילים את כמות הדמעות שזמרת אחת יכולה לגרום למאזין להרגיש בזמן שהנשמה שלו מייבבת ביחד איתה. אני פשוט מציע לכל הקוראים לעשות את הטעויות שלהם בעצמם ולהבין לבד על מה אני מדבר - אם במקרה תכננתם על חגיגה עצמית ורכישה מאסיבית לעצמכם לחגים הקרובים אז בקצת פחות מ-60 ש"ח קניתם לעצמכם אלבום אחרון, אחריו אתם יכולים למות בשקט.
FACEBOOK http://www.facebook.com/ruthdoloresweiss
MYSPACE http://www.myspace.com/ruthdoloresweiss
YOUTUBE http://www.youtube.com/user/Ruthdoloresweiss
בבלוג זה
בכל הבלוגים
