הלחות בחוץ יכולה לגרום לצבי ים לטבוע, עד כדי כך נהיה מסוכן השנה לצאת החוצה מהבית כשיש אור יום בחוץ. ואם בלילה כבר קשה לזוז בלי שיצוץ כתם ענקי של זיעה בדיוק איפה שנגמר לך התחת במרוצה מהירה כלפי העורף, אז ביום בכלל זה לא ריאלי. אני מנסה לדמיין אנשים צועדים בשעה שמונה בבוקר, הבוקר, לעבודה. אפילו אם הם דפקו סופר מקלחת קפואה לפני שהזיזו את התחת לאוטו, החמישית שנייה שעוברת בין הפתח של הבית למזגן של הרכב כבר גורמת במיידיות לאיבוד המשמעות של להתחתך מול המראה לפני שאתה יוצא מהבית, עד כדי כך חם בחוץ. אם הגיהנום היה מחליט לעבור דירה הוא היה יודע שעל פני האדמה יש בדיוק את אותם תנאים, אם לא מבחינת טמפרטורה אז בטוח מבחינת יחסי אנוש, יחסי נוחות, מונופולים, יצירתיות, שוני וגם קולנוע.
אם את בחורה שעוברת בשעה שחם בחוץ ואת לא לובשת משהו ארוך כדי להצניע את הכתפיים שלך, ואת עוד גרה בשכונה מיני-מסורתית בבת-ים, אחת כזו ששומרת שבת, ואפילו אם חם לך וזה לא אנושי לשים כיסוי בשעה כזו, אז קחי בחשבון שבערב, כשתחזרי הביתה רכובה על אופנייך, עלולים לחכות לך בפתח הבניין כמה נחמנים שבאו לעשות לך נו-נו-נו עם האצבע, נחמנים עם שליחות למנוע מכל גוון של פריצות, מכל צורה של מיניות, מכל אי כיבוד השכונה, מכל מה שרע ומכוער ומשפיע ומחלן בעולם החילון, על כל אלו הנחמנים מוחים. בת ישראל, היי חסודה, הצניעי עצמך, זה עושה אותך יפה יותר, טהורה יותר, אמיתית יותר. כך המסורת גורסת, והמסורת לא טועה, אם מני יעיש עשה על זה סרט שלם שמלא בגוונים של יהדות אליה מצלמות לא נכנסו יותר מדי בעבר, ועוד הצליח להציג את הצד של הדת כאכזרית, כבוטה, כמלוכלכת, כטמאה במקצת, אך למרות הכול מכילה תשובות לשאלות שלא נשאלות, לדברים שלא נאמרים, טיפה רומזת על הברכות, על הנכונות להקריב, על היכולת לשמוע, להקשיב ולהבין, ועם זאת גם לעיתים לשכוח כמה הצדדים שמוצגים במערכה מכילים רק אספקט אחד ממנה. ואם על הדרך עוד מותיר להכניס אספקטים אחרים על מה שקורה בין הערבים-ישראלים ביפו, קצת צחוקים על רוסים, על מרוקאים ואפילו בקטנה על ארדואן אז מה טוב. על כל אלו יעיש עשה סרט עלילתי ארוך ראשון, עשה והצליח לבעוט איתו למקומות שאני לא בטוח שהוא ידע לאן הוא הולך כשהוא התחיל את הצילומים.
אני אהיה כנה, במיוחד עם עצמי, וגם זה יהיה רק לרגע - היו קטעים בסרט 'המשגיחים' שהרגישו לי טיפה מתים, כאילו השתמשו בהם כדי למלא חלל שיוביל את הסרט לסיום שלו, היתה גם חסרה יותר נועזות תסריטאית, השקעה באביזרים, אפילו הסאונד לא תמיד התאים למה שראיתי על המסך, אבל מפה ועד להתחיל לקטול את הסרט הדרך עוד ארוכה. הסרט לא רץ כל כך מהר, אתה צריך לפנות זמן מאביזרים סלולריים מיותרים כדי להתייחס אליו, אפילו לטבוע טיפה בתוכו, אבל גם כשהעלילה צועדת לה לאיטה בשדרה בה כל מי שלא מזיז את התחת נצלה למוות היא עדיין מעניינת, ואין פלא שהיא מעניינת. מדינת ישראל מלאה בתערובת בתוך תערובת של מיני-קבוצות-לחץ, קבוצות שלוחצות אחת על השנייה, מתפרצות אחת לתוך השנייה ונושמות אפילו את אותו האוויר שהקבוצה האחרת נושמת, כור היתוך יש רק בצה"ל, בחוץ זה יותר כמו תערובת של שנאה מהולה במחשבה תחילה של מה יגרום לפיצוץ קודם. כולם מנסים ללכת על קליפות של ביצים ומכל צד בכל קבוצת לחץ תמיד יש חמומי מוח שמנסים להיות המשפיעים ולא המושפעים. זה למעשה עיקר הסיפור בסרט המשגיחים שמכל הפיסקה הסופר ארוכה שנכתבה בה עד לשנייה כתובה זו לא נכתב על העלילה דבר.
בוא ננסה לשנייה לעשות סדר, להלן רשימה של דברים הקיימים בסרט, כולל דמויות, הסדר הוא פחות יותר הגיוני ומכל הערימה שתובא להלן הבמאי סיים בהצלחה להכין תערובת בה לא ניתן להפריד שוב פעם בין החשיש לטבק: דת, דם ואבי בן הירקן, שני חבריו קובי ולוגסי, טרנזיט של נחמנים שנוסעים ברחוב שנקין ומפיצים מוזיקת טראנס יהודית בשיא החום, מירי השכנה הקוסית שמשום מה נבחרה להיות אהובתו של גיבור הסיפור רק בגלל שהיא היחידה בשכונה שלא מכסה את הכתפיים, רוסים שמרססים צלבי קרס, ערבים ישראלים מיפו, אופנוע, בקבוק תבערה, אקדח, שיברים, דם מזוייף על הכביש, אברך שמתמוטט מרוב תדהמה על אשפוז חברו, יששכר מפלורנטין, ספר שלא סוגר את המספרה שלו חצי שעה אחרי צאת השבת וחוטף גרפיטי בפתח החנות שלו. אה כן - יש גם דיאלוג עם אלוהים על חוף הים, שזה היה קטע המשחק הכי גרוע בסרט, אבל שאר הסרט היה נהדר, השחקנים הצליחו ליצור פה מערכת של תהיות לגבי מה קורה בצד ההוא, ההוא שאנחנו עוברים לידו לפעמים בצמתים מרכזיות בארץ עם האוטו, ואם בטעות יש רמזור אדום אז הם לפתע יוצאים מהרכב, מגביהים את הווליום למקסימום ומתחילים לרקוד כאילו אין מחר, והעיקר להפיץ שמחה.
אפשר רק לסכם ולהגיד שזה סרט טוב שהצליח לקנות אותי, אין לי מושג למה, הוא מציג את הדת כבורה, הוא מציג חלק מהנחמנים השחקנים כגזענים, כחשוכים, כבעלי שיגעון גדלות והעצמת סמכות עצמית והוא גם בז לדברים שעדיף לא תמיד לגעת בהם, אבל בתור סרט עלילתי מלא ראשון ועוד כזה שנוגע במשהו שמעניין לדעת אבל לא להתקרב אליו הוא מצליח לעשות את העבודה.
יחסי דת-מדינה, דת-חילונות, דת-צניעות, דת-דת אחרת, דת-אבסורד ודת-תשובות. כל הדברים שנרשמו עד כאן הם מערכת היחסים של הדת עם כל מיני אספקטים מחיי היום יום, בישראל ומחוצה לה. תמיד יהיה איזה קו גבול לא ברור ולא תחום כמו שצריך שיעזור לפוטנציאל הממוצע לזהות איפה מתחילה הדת ואיפה נגמרות הפרופורציות. מני יעיש הגדיר את זה הכי טוב; דת זו מערכת חוקים לא קבועה בה המשתתפים בדת לא באמת יודעים מהם החוקים, מהן ההנחיות, מהם הערכים ואיפה מתחיל מה שאסור ונגמר מה שמותר, לכל דבר בעולם הזה מסתתרת תשובה, כל מה שצריך לעשות זה רק להיעזר באביזרים הקיימים במציאות ולהשליך אותם על הפור הנכון, להוציא שש-שש בשש-בש ולהגיד שזה נקבע מלמעלה, ללכת ברחוב ולמצוא מזוודה מלאה בכסף-להחזיר אותה למשטרה-לקבל אות הערכה ועל הדרך להכיר בת מלוכה, כי מה שאתה נותן יחזור אליך בסופו של דבר. זו התזה הגורסת שכל דבר שנקבע מלמעלה כבר ידוע מראש, וכל מה שנותר למתבוננים מהצד זה פשוט ליהנות מהדרך ולהלל את נפתולי האלוהות שידעה מלכתחילה מה הולך לקרות ופשוט השליכה את הקוביות ביודעין בדיוק באיזה צורה הן עומדות לנחות. עד כאן היה החלק המעיק של הסרט 'המשגיחים' שאשכרה נתן בום גדול ורועם שהראה לקהל הצופה מה זו דת, מה קורה בבית כנסת, מהן התשובות הידועות ואיך זה באמת מרגיש לנסוע בתוך הטרנזיט של הנחמנים ברחוב שנקין בת"א בשיא החום ולשווק מוזיקה חסידית למופת עם נגיעות קטנות של טיפה טראנסים, ככה הסרט מבסס את עצמו כמישהו שמשקף לקהל מה קורה בעולם אותו לא כולם מכירים או אפילו יותר גרוע מכך, מה חלק מהעולם גם מרגיש כלפיהם. חשבתם פרזיטים - תחשבו בשנית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
