orenjada

אני שומע אותה מקיאה כל יום בין שתיים לארבע בצהריים, מדי פעם אני יושב במרפסת ורואה אותה הולכת עם המבט ברצפה, מטפחת לראשה, עצובה ומדוכדכת. אני לא יכול להוכיח שמדובר בדיוק באותו בן אדם, זו שמקיאה וזו הקירחת עם המטפחת, אבל אני יכול רק לשער. ועל הדרך נשבר לי הלב כל יום מחדש. 

יותר מהכול הסיטואציה של אנשים שעושים כימותרפיה שגורמת להם להקריח, להקיא, להרגיש בחילה, לבוז לסובבים אותם, לשנוא את המסמפט אותם, לרצות שמישהו יגאל אותם מהסבב האינסופי הזה של מלחמת קיום בין שפיות לחוסר היגיון, בין תבונה לחוסר הבנה, בין רצון עז להיות נורמלי לבין חוסר חשק לחיות, עד כדי השתוקקות מסיבית שהכול כבר ייגמר. יותר מכל אלו אני תוהה אם אנשים החולים במחלה ממארת מחפשים את מה לשנוא, משתוקקים לתשובה שתסביר למה דווקא הם נפלו, למה התזונה שלהם או הסיגריות שלהם או הגורל שלהם או הבחירות שלהם או הגנטיקה שלהם או איכות הסביבה שמריחה אותם וגורמת להם להריח אותה הם אלו שהפילה אותם, הם אלו שגרמו להם להקיא כל יום בין שתיים לארבע, בבוקר או אחר הצהריים, או בכל שעה אחרת. למה דווקא הם, למה הג'וק הקטן הזה שצמח למימדי ענק וגרם להם להכניס לגוף שלהם רעל כדי שירעיל רעל מסוג אחר בחר דווקא בהם. למה הוא בכלל בוחר באנשים? למה הוא לא יכול להאכיל את עצמו בכפית של משי ולזנוח אנשים תבוניים ופשוט לעזוב את כל בני האדם או החיות או אפילו הצמחים (אין לי מושג אם יש סרטן לצמחים, אבל יש לי הרגשה שזה הגיוני, גם הם צומחים), יש היטענו שהכול נקבע מלמעלה, שאין מה לעשות, שהחולים גרמו את זה לעצמם או שככה העולם עובד, או שהם היו זקנים או שהם היו צעירים ומשום מה משהו בהם היה דפוק מתחילת הדרך או שככה זה ופשוט אין מה לעשות. אבל אותי זה מפחיד, לא כי יש לי הרגשה שכל אחד מסביבי עלול ליפול, יותר כי אי אפשר לדעת, וזה מרגיש כאילו מישהו יכול לשים לכל אחד מאיתנו אקדח עם כדור אחד ותוף מסתובב ולקוות לטוב. וכל אחד שמקבל את הכדור לא רק שלא ימות ישר כי נכנס לו כדור אחד למוח, יותר כי התוף הזה שמסתובב לא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך אלא בסך הכול יקהה את הכאב, יגרום לו להיות קל, ייתן לאנשים תקווה שגם טיפולים כימותרפיים עלולים לעזור, או אפילו עזרו, או אפילו 'חלה רמיסיה מאסיבית לה אפילו הרופאים לא ציפו', ואז לפתע התוף חוזר והיכה וחזר לאותם אנשים על אותו סיבוב וגרם להם שוב לתהות למה הם צריכים להיות עם הראש בתוך האסלה, כל יום בין שתיים לארבע, מקיאים את החיים שלהם החוצה ואפילו אין להם צורך שמישהו יאסוף להם את השיער מהעורף כדי שהוא לא ייגע בטעות בקיא.

אני מצטער מראש או יותר נכון בדיעבד אם המילים האלו כאבו לכם כמו שלי כואב לכתוב אותן, אלו מחשבות שעברו לי בראש כי השעה בה הן נכתבות הן בין שתיים לארבע, ות'כלס, אני ממרר בבכי