תסתכלו על התמונה הזו בבקשה, מצד ימין יושב מורה לספרות בשם ג'רמיין שהעביר את עשרים השנה האחרונות במרמור טוטאלי על כך שהוא לא מספיק מוכשר בשביל להיות סופר למרות שהוא מכיר את כל האספקטים של כתיבה טובה ואיך יצירת מופת יכולה להיכתב ואילו מילים יכולות להיכתב בכל סיטואציה שאמורה להיכתב ואיזו טקטיקות ספרותיות יכולות להיווצר כדי למשוך עיניים של קורא שפשוט יהופנט ממילים שנכתבות כדי לגרום לו ללכת לאיבוד בתוך הקריאה, אפילו שאותו הקורא (או נמען X) לא שם לב שאין אפילו פסיק אחד שגרם לו להפסיק לשנייה ולנשום ולעצור ולקחת נשיפה-נשימה-נשיכה, ורק להבין מה הכותב מנסה להגיד ולמה הוא משתמש בכל כך הרבה מילים ארוכות ולא ברורות רק כדי להגיד משהו ברור על סופר עבר שהפך להיות מורה כי הוא הבין שאם אין לו כישרון עליו מוטל ללמד תלמידי כיתה י' גרועים במיוחד, אחד אחד, שלא מצליחים אף פעם לחבר שני משפטים ברצף שיסבירו במבחן סמסטריאלי מה הם עשו במהלך הסופשבוע האחרון. 'באמת לרגע אני תוהה', חשב לעצמו כותב הפוסט הנוכחי, 'איך יכול להיות שאנשים כל כך סתומים משתתפים במערכת החינוך (אף שמכריחים אותם, SCHOOL AND STUFF, YOU KNOW) ולא יכולים להסביר שהם עשו משהו יותר נורמלי מ-אכלתי ארוחת ערב אצל ההורים שלי ואז יצאתי עם חברים להשתכר תחת ולהקיא את הנשמה שלי לתוך חזה של נערה לא שופעת במיוחד - או במקרה אחר - ההורים היו בחו"ל השבוע אז עשיתי מסיבה והיה נחמד - כן, הם אפילו לא טרחו לספר מה קרה בין לבין, וזה במבחן שלם בו הם ישבו (סביר להניח) מול הדף במשך שעה ארוכה וכל מה שהם הצליחו לחבר זה שני משפטים סתומים בהם הם לא הצליחו אפילו לדמיין בראשם מה באמת עבר עליהם בסופשבוע למרות שכל הפרטים קיימים שם ורק צריכים להיות מושלכים על הדף בצורה רציונלית.
'אבל זה סרט, וזה לא משליך על המציאות' תהה לעצמו לרגע המחבר של ביקורת הסרט 'בתוך הבית' והוסיף 'נראה לי'.
תסתכלו על התמונה הזו בבקשה, מצד שמאל יושב קלוד גרסייה, בחור צעיר כבן 16 שחי במין סרט גרוע במיוחד בו יש לו כישרון כתיבה נהדר (לפחות על פי הקריאה האינטנסיבית והמדוקדקת והפנאטית במקצת של המורה ג'רמיין), והוא מצליח להפנט את המורה והתסריטאים של הסרט להתלהב ממנו כל כך עד כדי כך שהמורה ג'רמיין משקיע שעות רבות מעבר לשעות הלימודים בלשבת עם הבחור הצעיר ולהיות לו כתף תומכת תוך כדי שהוא מלמד אותו וחי דרכו את כל העבר שלו שלא צלח על פי התוכנית (ועל הדרך מעורר לחשושים קשים מצד הקולגות בבית ספר על למה ומדוע מורה מעביר יותר מדי שעות עם בחור צעיר, מה שנקרא טיצ'ר פאקר, או סטיודנט פאקיר, או איך שלא תרצו להגידר את זה או לחשוב על זה). וקלוד גרסייה הלה ישב במבחן הסמסטריאלי הנילוז ופשוט כתב וכתב ובחש בעלילה על ביקורו בביתו של חברו ראפה האקסצנטרי עם תלתול ראש גרוע במיוחד, פיאה אפשר אפילו לקרוא לזה, והימשכותו לאימו המילפית של ראפה הלז. והעיקר להביא תיאור נהדר (בלי ציניות) של משפחה בפרברים של צרפת שחיה בתוך הסרט של עצמה והכול מתוך נקודת מבט ריאליסטית של מתבונן מהצד שאט אט נשאב להיות חלק מהותי בעלילה וגורם לה להתקדם תוך כדי בחישה עצבנית והזזת הגלגלים קדימה, והעיקר שהם לא יהיו תקועים במקום.
אט אט המורה מתחיל לחיות את חייו דרך עיניו של התלמיד, דרך עיניה של המשפחה הממוצעת, דרך עיניו של הסיפור והדמויות המתקיימות בו ואף מעודד את התלמיד לעודד את העלילה להתקדם קדימה ולא להיות נטועה במקום, וכל זאת תוך כדי הבנה מובלעת שמה שקורה בסיפור של קלוד דרך משפחתו של ראפה הוא לא סיפור שצץ מהדמיון אלא סיפור אמיתי, אדיפלי במקצת, שמשליך יותר מכל על התלמיד שלו קלוד שחי דרך עיניהם של אחרים את חייו שלו, ובצורה די קריפית ניתן לאמר גם תוקע מבט מוזר ומחריד בכל העולם ההזוי והדי ריאליסטי הזה. הייתי רושם סוריאליסטי אבל ההגדרה הזו לא מתאימה פה, בכלל לא, בעיקר בגלל שדברים כאלה לא רק שמתרחשים במציאות הספרותית של הסרט, או במציאות העלילתית של התסריטאים שכתבו את הסרט אלא אף במציאות האמיתית של כלל נתיני האנושות.
בא לי להוסיף עוד איזה טאצ' לסיום, עוד איזה מילה קטנה שתגרום לקהל הקורא להבין כמה הסרט הזה נהדר בדרכו ההזויה והמגוחכת במקצת, בעיקר כי עד עכשיו לא ברור לי מי הגיבור האמיתי של הסרט; המורה שחי את חייו דרך אחרים ועל הדרך מזניח את חייו האישיים, התלמיד שחי את חייו דרך משפחה אחרת ולא מקבל מיקוד מינימלי (הרבה הרבה פחות מזה) על מה לעזאזל הסיפור האישי שלו או בכלל אפשר לבחור באופציה ג' - המשפחה אליה אנחנו מציצים, כמו כל משפחה למעשה אליה ניתן להציץ אם רק טורחים להסתכל מספיק טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
