אם לא בא לכם לקרוא ביקורת מתנשאת ומלאת מילים מבוזבזות על הסרט האחרון של קוונטין טרנטינו, ג'אנגו, אז אני אתמצת לכם את הביקורת למילה אחת בלבד: מרהיב. מעבר לכך אתם לא באמת צריכים לדעת עליו כלום. לעומת זאת אם בא לכם לקרוא ביקורת פלצנית על הסרט האחרון של קוונטין טרנטינו, ג'אנגו, אז תתרווחו מעט, אני מאוד אוהב לזיין את השכל, לפחות רוב הזמן.
זה לא סתם מערבון, זה לא סתם סיפור אהבה, זה לא סתם סרט מבית היוצר של טרנטינו שיוצא פעם בשנתיים ועל הדרך יוצר מספיק באזז וטונה של קהל שמגיח לקולנוע לחזות ביצירת מופת שמראש ברור שתתן לקהל הצופה סטירה ישירות לפרצוף. זה לא סתם סרט עם דם וכלי נשק ומוזיקה מקורית. זה לא סתם עוד סרט בו קוונטין טרנטינו מגיח לסצנה קצרצרה ועל הדרך יודע להפנט את הקהל בדרכו שלו. זה לא סתם סרט מלא בקאסט עצום עם יכולות צילום מרהיבות ואקשן נונסטופ שרץ לצופה מול העיניים כמעט בלי יכולת להתיק את המבט. אתם תצחקו מהסרט הזה, אתם תמותו על הסרט הזה, אתם תתאהבו בסרט הזה ותרצו שהוא לא ייגמר. גם לא שעתיים וארבעים וחמש דקות של זמן מסך לא ימנעו מכם לא ליהנות ממנו.
פיפי רציתם לעשות? הצחקתם אותי. או שתבואו עם בקבוק ריק מהבית או שתתאפקו או שתמציאו דרכים יצירתיות לא להזיז את התחת מהכורסא. או כיסא. או מושב. או סתם שולחן המחשב (במקרה של צפייה עצמאית ולא חוקית על אחריותם בלבד אז אתם יכולים לעשות פאוזה קלה, אבל אם כבר טרנטינו אז בקולנוע, מישהו חייב לכסות הוצאות פה. הלווו).
אם לא רציתם לדעת על מה הסרט מדבר או מה הולך לקרות בו בטח לא הגעתם עד לשלב הזה בביקורת, אני אנסה לספיילר קצת, להרוס לכם אם באמת לא בא לכם לראות את הסרט אלא רק לקרוא עליו קלות, ועל הדרך אולי אנסה לגרום לכם להבין כמה באמת הסרט הזה מופלא. והוא אכן מופלא.
קודם כל הסיפתח, זה היה מרהיב, אנשים עם שלשלאות זזים בשורה, צולעים קלות, נוף מדהים, מוזיקת רקע מדהימה, עבדים צועדים בשורה, ספק רוקדים ספק הולכים. אחרי זה איש נוסע בתוך כרכרה עם שן זזה עליה, כי קצת הומור מגוחך ואבסורדי לא יסביר לעולם עד כמה אפשר לגרום להזיות להיות מציאותיות כשהן באות אל המסך הגדול. אחרי זה יריות, מיתות, איברים ניתזים, סוסים שלא נפצעו ולא פגעו בהם במציאות של צילומי הסרט אך כלפי חוץ זה נראה מזוויע. תוסיפו לזה קהל שבוי שיושב מסביבכם בקולנוע ומתח שרץ בלי הפסקה. כי לכל דמות שם יש סיפור, ולכל סיפור יש עוד סיפור בתוכו. ובדיוק שהצופה בטוח אי אפשר יהיה להפתיע אותו יותר, כמעט כמו ספר מתח מרהיב או מינימום כאפה לפרצוף שבאה לכם משום מקום אז ככה גם העלילה של ג'אנגו וברומהילדה, יש פה סיפור של רומיאו ויוליה בלי כל הבולשיט של המשפחות מסביב, יש פה מערבון מודרני שמתרחש לפני מאתיים שנה, שנתיים טרום מלחמת האזרחים האמריקאית. יש פה את פאקינג סמואל ל ג'קסון שמתנהג כמו גולום משר הטבעות, רק אמיתי. יש פה קרבות עבדים, כלבים שמבתרים איברים, הומור עצמי נרחב, זונות, פשע, אובדן, כאב, וטונה של רגשות שלא היו יכולים לצלם אותם בצורה יותר גרנדיוזית מאיך שהם הצליחו להסתדר בשורה.
גם אם הייתם הולכים רק לסרט אחד בקולנוע השנה לכו לסרט הזה, מבטיח לכם שלא תתאכזבו, אל תשכחו להביא בקבוק ריק, להפסיד מאית שנייה מהסרט, למרות השעתיים ארבעים וחמש שלו, לא ממש שווה את זה. מקסימום תשתינו במכנסיים, זה גם בסדר, זה יתחבר לריח שניבט מהמסך אם היו מקרינים אותו עם ריח. תוסיפו לזה פופקורן ענק או מינימום שק של סושי או כנפיים מהבית ותאמינו שיהיה בסדר. במקרה הכי גרוע תקללו את טרנטינו, הוא כבר התרגל לזה, ועל הדרך הוא זורק זין אחד גדול על כל מי שלא בא לו טוב. והקהל תמיד חוזר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
