לא קלים הם חייהם של תושבי דרום העיר, בכל שעת לילה מאוחרת אורות היו ניצתים בפתח הבתים. בבית הראשון הדלת הייתה נפתחת, אדם עב בשר עמד בפיתחה, מכרסם מאפה ומסתכל על השמיים האפורים. מבעד לדלת חמק החוצה כלבלב עב זנב, האדם טפח על ראשו, חלק עימו את המאפה. הכלבלב ליקק את כף ידו של הבעלים, קשקש בזנבו והביט על בעליו בציפייה. השיגרה שלטה בהם, הם כבר לא היו מודעים אליה, כמו שניים מול העולם עמדו בפתח הדלת ונשאו מבטם אל הלילה הקר, חיכו לתרועת משאית הזבל שניקתה את העיר.
בבית השני חיה לה אלמנה, כל ערב הייתה מרדימה את עצמה בבכי, היא חיה לבד, לא היו לה ילדים, שכניה לא התייחסו אליה, הטלפון אמנם היה נקי מאבק אך יום אחרי יום דמם על משכבו. משאית הזבל העירה אותה כל בוקר, שנים רבות היא הייתה ניגשת אל הזבלנים ומבקשת מהם להוציא את פח הזבל מפתח ביתה הקט, בעצמה היא העבירה את הפח לבית אחד משכניה. פעם אף עשתה מעשה, היא הכניסה את הפח לתוך ביתה והעיקר שהמשאית לא תעצור ממש ליד חלונה ברעש מחריד שהבעית אותה כל בוקר מחדש. הבית העלה סירחון עצום כשהיא עשתה זאת, היא הכניסה לתוך נחיריה גלילי נייר טואלט עצומים ואמרה לעצמה שזהו פיתרון אידיאלי לבעיה כה פשוטה, הבטיחה לעצמה שגם אם תצטרך לחיות את שארית חייה עם פח זבל מצחין במטבח זה עדיף על לקום בבעתה כל בוקר מחדש.
דפיקות הדלת של פקחי העירייה החרידו אותה בהגישם לה טופס מיוחד בו רשום שהיא מוזמנת למשפט על 'הפרעה לעובדי ציבור'. היא ישר הוציאה את נייר הטואלט מנחיריה וניסתה להיתמם אך הבינה את האבסורד שבמצב. היא ביקשה סליחה לרגע קט ואמרה להם להמתין. ניגשה למטבח וגררה עימה את פח הזבל והכריזה: "אם תיקחו את זה מפה, הרחק מביתי, אני מבטיחה להתנהג יפה ולא להפריע לעבודת הקודש של אנשים המקיימים את לחם יומם". הפקחים הסתודדו ביניהם ואמרו לה "ראי זאת כאזהרה, אנו מרשים לך לקרוע את הדף. לצערנו יש חוקים של זבל במדינה ואי אפשר פשוט להתחשב בכולם. אם נזיז את הפח מפתח ביתך אז כולם ירצו גם. אם לא נעים לך אז את מוזמנת לחפש לך בית חדש".
היא הייתה ענייה, הדירה בה היא גרה והקיצבה הקטנה מביטוח-לאומי היו כל מה שהיה לה בכל העולם כולו. היא החליטה לעשות מעשה ורכשה לעצמה אטמי אוזניים, הדבר לא עזר כי כל בוקר מחדש הטקס חזר על עצמו והמעגל של הרעש רק נמשך בלי סוף, גם אטמי האוזניים לא הועילו.
במין אקט של ייאוש היא החליטה לרכוש לעצמה קיסמי אוזניים, היא שתתה מעט קוניאק הוחלה לנקות את האוזניים, היא שתתה עוד קצת מהקוניאק של בעלה המת ואז אזרה אומץ וניקתה את אוזניה בקצב יותר מהיר ויותר חזק, עם כל סיבוב השקיעה קצת יותר מרץ וקצת יותר רצון טוב. והעיקר שבקרב שלה אל מול האבסורד של עובדי העירייה היא תנצח, גם אם בטווח הארוך היא עלולה להפסיד.
כשהדם התחיל לזלוג ורקותיה בערו בעוצמה שהתחברה לדפיקות ליבה היא עצרה עצמה לרגע, החלה לשיר, כשהבינה שמבעד לכאב העצום היא לא מצליחה לשמוע את עצמה היא שרה יותר ויותר חזק, עד שהבינה שהצליח לה, איכשהוא, באיזו שהיא צורה מעוותתת. לבסוף הבחינה לפתע בתזוזה בפתח חלונה, השכן עב הבשר נעץ בה מבט מלא בתימהון ומלמל משהו, הוא נקש על החלון שרעד אך היא לא שמעה צלילים. היא התקרבה לכיוונו, ראתה כלב שנובח, אך רגש עצום של אושר מילא אותה כשהבינה שסוף סוף היא לא יכולה לשמוע דבר. היא החלק לרקוד ולפזז במעגלים, רוקעת ברגליה בעוצמה, והאיש? האיש הסתכל עליה בתימהון.
בשעת לילה מאוחרת נדלקו האורות בפתח הבתים, איש עב בשר ואלמנה משוגעת היו ערים. היא הייתה חרשת וקצת מבולבלת, וכשמשאית הזבל של העירייה עברה בפתח ביתה היא הרגישה את מיטתה רועדת ואורות המשאית ריצדו על קירות חדרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
