orenjada

אולי השנה יירד גשם. מחר יהיה יום השואה, אתמול היה יום השואה, היום זה יום השואה. עוד שבוע זה כבר יום הזיכרון, אנשים מתים בוכים עם דמעות שלא מתייבשות, ואנחנו מהצד נזכרים.

אף פעם לא יורד גשם ביום הזיכרון, אם אני זוכר את זה כמו שצריך אז גם לא ביום השואה, למרות שלגבי ניצולי מלחמת העולם השנייה זה עוד בספק, אולי הכול קשור לכך שמי שחווה את השואה חווה אותה לפני קום המדינה, מה שקרה אחרי 1948 זה כבר סרט אחר. הדמעות הן אחרות, הכאב מקבל משמעות קצת אחרת ושונה. אולי זה הכול בעיני המתבונן, כמו כל דבר בחיים שמנסים לחשוב עליו לעומק ואז מקבלים פרספקטיבה מעט אחרת. כי זה כן מטומטם ולא מטומטם אם קצת חושבים על זה: דם זה אותו דם, שכול הוא אותו שכול, עצב הוא אותו עצב, וזה לרוב זועק וקורע מבפנים את הנשמה של האדם שחווה אותו, במיוחד אם העצב הוא גם פרטי וגם לאומי.

זה חרא של דבר העצבות הזו, היא כל הזמן צועקת ממך במה שאתה לא עושה, ולחשוב שבמדינה מרכינים ראש יום אחד בשנה במיוחד בשביל המתים, יום אחד לכל סוג שחווה מוות שונה ואילו בימים אחרים לא מדברים אלא מדחיקים ומחכים לתאריך בשנה שיתחלף בשנית. אפשר לחשוב שמשפחות שכולות מחכות במיוחד ליום היחיד בשנה בו כל המדינה תרכין את הראש במיוחד בשבילה, אבל זה לגיטימי, יש לנו כל כך הרבה על הראש בחיי היום יום שלנו שאנחנו לא במיוחד יכולים לצפות שדברים יקרו על בסיס קבוע, כי הרי כמה אפשר להיות עצובים? התשובה לשאלה היא לרוב כל החיים, אבל לפעמים החיים מלמדים אותנו לשלוט בעצב הזה ולהדחיק אותו, לפחות עד שבאה המדינה ושוב פעם מזכירה לנו שיש יום בשנה שאנחנו מתייחדים במיוחד כי אומרים לנו עליו, זה לא שאין למשפחות שכולות גם ככה את יום השנה לנפילת יקירם, את יום השואה שמזכיר להם דברים שהם גם ככה חווים על בסיס קבוע, את היום העצוב בו האהוב שלהם היה אמור להיות בן תשע עשרה היום, בן עשרים היום, בן שלושים היום, להכיר את הילדים של הבן שהלך, את הנכדים שלו, את מי הוא היה גדל להיות, את מי שהוא היה צומח להיות.

זה לא פייר מצידי, הכותב של הבלוג הזה, לבוא ולהכריז די כבר לימי הזיכרון, כי אני ממש לא רוצה שאחרים יחוו שכול, זו לא הרגשה טובה כל כך, בייחוד שכל העם הזה שכול גם ככה. אני רק רוצה דבר אחד וספציפי מאוד שבכל שנה עולה על הפרק ובכל שנה חושבים מה לעשות ובכל שנה באים ומעלים הצעות איך אפשר לשנות כמה דברים במדינה הזו, דברים לגיטימיים מאוד - אני מאוד אשמח אם סוף סוף תתקיים ההפרדה הזו בשנה בין היום הכי שמח בשנה ליום הכי עצוב בשנה, גם לאנשים עצובים מותר לשמוח ולא לזרוק עצמם ממדרגות מתגלגלות וביקור בקבר של יקיריהם או מינימום בטקסי זיכרון או כותרות בעיתון ואז ישר בערב ללכת ולשמוח ברחובות עם עפיפונים מנייר וכל מיני מניירות של רחובות מלאים באלכוהול בכל פינה, במשפחות וזיקוקים כשהלב עדיין לא סיים להתכרכם בקרבו משעות הבוקר המוקדמות בו הם התעוררו עם הפאקינג כאב הזה שלא עזב אותם משעות הבוקר המוקדמות כי הם ידעו ששוב הגיע הזמן הזה בו הם הולכים לבקר בקבר של הילד שלהם ואז בערב כל הארץ דגלים דגלים, וכן - זו הרגשה מסריחה רוב הזמן. יכול להיות שזו דעה אישית שלי, סביר להניח שזו דעה אישית שלי אבל זה באמת מעצבן אותי, שנה אחרי שנה, שהמדינה הזו חיה בסרט אדיר בו בין היום הכי שמח בשנה ליום הכי עצוב חולפות גג שישים שניות.

אני שונא את החום העצום הזה שקופח לך על הראש בבית העלמין ביום הזיכרון, יש יותר מדי אנשים שנושמים את האוויר שלך, את האוויר של אחרים שכבר אינם. תמיד יש נציגים מטעם הממשלה או ראשי עיר או ראשי מועצה או סתם אנשים שהגדירו עצמם כחשובים שבאים ומדברים על המתים שלנו, שהם שלנו ושלתמיד עלינו לזכור אותם ולא לשכוח. אבל למה אף אחד אף פעם לא מדבר על החום האדיר שגורם למי שגם ככה בוכה שלוש מאות שישים וארבעה ימים בשנה לצפות שאולי השמיים יבכו יום אחד בשבילו בדיוק ביום בו המדינה מורידה כולה את הראש באבל אדיר כלפי מתיה. אבל במזג האוויר אין אפשרות לשלוט, ככה לפחות זה מה שמלמדים אותנו לחשוב.