מעשה בהצגה בה נכחתי ביום שבת האחרון, גן העדן האבוד, שלוקחת את הטרגדיה הקלאסית של פרומתאוס וגורמת לה להתכתב עם המציאות של ימינו.
המיקום - עכו, שעת ערב מאוחרת. הקהל מתחיל להתאגד בכניסה למסעדת אורי בורי, המסעדה שנקבעה כמקום המפגש של מי שרצה לבוא ולצפות בהצגה.
על פניה ההצגה נראתה מעניינת מהקומוניקט שלה - הצופים אינם כבולים למקומם ומוזמנים למסע בין תחנות וחקירה משותפת. בראש כבר דמיינתי איך יבוא אלינו מישהו עם כנפיים וייקח אותנו למסע וירטואוזי ברחבי עכו, תוך כדי שימוש בעוברים והשבים כתפאורה נסיונית. בסוף בא אדם עם שרוול של קעקוע על ידו ומגפון, קרא לנו להתאסף והתחיל להסביר על האדריכלות הישנה של עכו, על יחסי היהודים הערבים, על הבנייה המיוחדת שמאפיינת את הסביבה ואת כל הפרטים שלא ממש עניינו אותי, בתור צופה חובב הצגות, לשמוע בדרך להצגת פרינג' אקספרימנטלית.
להגיד שלא נהניתי מההצגה יהיה לשון הרע, כי ממש לא נהניתי ממנה, היא לא הייתה מובנת לי לחלוטין, לא הרגשתי כחוקר בין תחנות, לא הרגשתי כמישהו שלא כבול למקום שלו, לא הרגשתי כמישהו שנהנה מהצגה, למען האמת הייתי קצת נבוך בה, גם בשבילי, גם בשביל הקהל הרב שהיה איתי וגם בשביל השחקנים שאני לא מאמין שממש שמים זין על מה שהקהל חושב.
בכוונה לא אפרט על התחנות הספורות שהיו בהצגה שהתקיימה בתוך מגדלור, כאשר החדרים בה מהווים תחנות שונות של הצגות שונות שמתחברות ביניהן אבל על הדרך גם מבלבלות את הקהל. את זה מי שירצה יחווה בעצמו יום אחד כשההצגה הזו תהפוך להיות ילד אמיתי ותקבל במה קבועה משלה, אבל אני כן אפרט על סצנה קטנה שהציקה לי באוזן ובעין עד היום - במעבר בין התחנות שמעתי במקרה שיחה של זוג מבוגר שהיה גם מבין הצופים בקהל - הבעל פנה לאשתו ושאל אותה אם היא נהנית, בתמורה היא ענתה לו שזו הפעם האחרונה שהם הולכים להצגות רק בגלל שלא היו כרטיסים פנויים לשום דבר אחר.
כשהטקס רב הפעלים של המופע ה"וירוטואזי" הזה תם סימנה לי אחת המדריכות/מציגות/אמרגניות עם הידיים לעזוב את המתחם, התבלבלתי לרגע, אחרי שעה וחצי ארוכה שלא שמתי לב שאני נמצא בתוך הצגה היא תמה. "שיט", חשבתי לעצמי, איזה פשלה, הם באמת חושבים שנהניתי מההצגה? הם באמת חושבים שהם גרמו לי לאבד את עצמי בתוך העלילה? בתוך החקירה? בתוך הסצנות רבות המשמעות מהם לא הבנתי דבר?
רק מספר ימים אחרי שההצגה נסתיימה בשבילי פתחתי היום בבוקר, רביעי, את רשת האינטרנט מבשרת בשורות איוב, "גן העדן האבוד" זכתה בפסטיבל עכו. "מה???? לא יכול להיות, אבל זה לא היה מעניין, לא מרתק, לא משעשע, לא כלום למעשה. סתם אקסטרוואגנזה בלי בשורה" ואז זה נחת עליי כמו כאפה לפרצוף - השופטים של פסטיבל עכו להצגות פרינג' (פרינג' מודגש) בוחרים את הזוכים שלהם בעיקר על פי הניסוי שהם עושים בחקר הקהל, את הניסוי בתיאטרון, את החוויה החדשה שהם גורמים לקהל לחוות ואת השולי שמתפתח למפלצת.
חבל שלא חשבתי על זה אז, בעודי צועד אחרי ההצגה ברחובותיה העתיקים של עכו, במקום כל מה שעבר לי בראש היה: "לא נהניתי, לא הבנתי, לא הצלחתי להבין כל כך את הקשר בין ההצגה לשחקנים ובין השחקנים לקהל ולא ממש רציתי לדעת יותר על הטרגדיה הקלאסית של פרומתאוס".
הנחתי לעצמי מהמחשבות הרבות האלה על הנסיעה לעכו והבזבוז זמן בלנסות להבין את מה שחוויתי. הלכתי לאכול בקלאווה, היה טעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
