ביום שבו נכבו האורות ישבתי במרפסת בבית שלי והסתכלתי על השמיים, היה כבר מאוחר בערב וזה היה די הגיוני לראות חושך בשמיים. חושך כזה לא ציפיתי לראות, אפילו לא לשנייה. מחצית השנייה אחרי שכבו האורות נשמע פיצוץ אדיר מימדים, הבניין מול הבית שלי קרס והדבר היחיד שנשמע מהרחוב היה רעש נוראי של מכוניות המתנגשות אחת בשנייה,של אנשים מתים ושל תינוקת צורחת בקול רב מימדים מהצד של השכנים של הבניין. הדבר סקרן אותי במיוחד בעיקר בגלל שאני לא אדם סקרן באופן טבעי, לרוב צריך להכריח אותי להתעניין במשהו, עד כדי שלבים של צרחות "מה, אתה לא שם לב?", דבר שדי חזר על עצמו לאורך רוב חיי. ת'כלס, התרגלתי. אני והאדישות שלי זה כמו תאומים סיאמיים, מישהו מת במשפחה לרוב גורם לי לאמר "או קיי, אז?!!", ואם מתרחש איזה מין מעשה נורא במדינה או איזה פיגוע טרור אני לרוב אומר "וואי, ממש נורא", תשעים אחוז מהפעמים אני גורם לזה להיראות כאילו אני אשכרה מביע עניין ולא רק עונה בטון אנטיפתי. אני התרגלתי לעצמי כבר לפני שנים, הבעיה זה אנשים אחרים.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא טמבל כמו שאני נראה. למרות שיש אזעקות באיזור כאן כל כמה שעות אני לא נלחץ כמו כל השאר. אשתי למשל, שאלוהים יברך אותה, ישר נכנסת לארון, על הדרך היא תמיד לוקחת איתה מערוך, "שיהיה" היא אומרת. פעם אחת היא אפילו הוסיפה ואמרה ש"מערוך תמיד יכול לעזור לצאת מכל מצב", לרוב אני מחייך אליה כמו טמבל, ככה זה פשוט יותר קל. אני בזמן אזעקה אף פעם לא נלחץ, אני יודע שמה שמגיע מגיע אז בשביל מה להילחץ ממנו, אז לרוב כדי לדעת מה קורה אני פשוט פותח את רשת האינטרנט, בודק במחשב איפה היה הבום ורוב הפעמים פשוט שואל את עצמי בשביל מה להילחץ. הרי אם הפיצוץ היה קרוב אליי הביתה כבר הייתי מרגיש אותו. פעם אפילו הייתי למטה עם הכלב בזמן שהייתה אזעקה, הכלב בדיוק השתין וכשהאזעקה התחילה הוא קיפל את הזנב בין הרגליים וטפטף קלות בזמן שאשכרה גרר אותי איתו בשיא הטראומה בחזרה הביתה. ברור שריחמתי עליו אבל ראבאק, ההפסקת פיפי שלו זו ההפסקת סיגריה שלי, ואני מניאק אם אני אתן לחבורה של נקניקים שמנסים להפריע לי לנצח. אז לרוב אני משחרר אותו והדבר הראשון שהוא עושה זה לרוץ הביתה. הוא תמיד גם מחכה שם.
אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה הרחובות ריקים בזמן שיש אזעקות. וואלה דפוקים אנחנו,אנשים מתחפרים כמו פורפרה בתוך הבית שלהם ואשכרה לא יוצאים מהבית. "זה מלחמה"הם מספרים על המסך הקטן במחשב המאונן שלהם, "לא יוצאים", מכריזים. ואני לוקח הכול באיזי, חבורה של פחדנים. אני אל תראו אותי ככה, אני לא טמבל, יש לי אמנם מראה של חמאר אבל אני נורמל לחלוטין, מבטיח לכם. רק האדישות שלי גרמה להתקף לב לאבא ולהתקף סוכרת נמרצת לאימא, שניהם עדיין חיים, ברוך השם, אבל עדיין הם לא הצליחו לשנות אותי, ותאמינו לי - הם מנסים כל החיים.
קוראים אותי צ'רלס, אני בן 48, אבא לשלושה, נפגש ארבע פעמים בשבוע עם החבר'ה להפסיד קצת כסף ועל הדרך גם משחרר לחץ. אשתי והמערוך המזדיין שלה כל הזמן היו לחוצים שאני אפסיק עם השטויות, אז במקום לשחרר לחץ בבית אמרתי לעצמי שמה שהמזדיינת לא רואה המזדיינת לא יודעת. אני אל תראו אותי ככה, אני לא מניאק פראייר, אני סבבה. באמת, נשבע לכם. אם אתם לא מאמינים אתם יכולים לעוף לי מהעיניים כבר כאן ועכשיו.
יש לחץ ציבורי מתון ערב ערב בזמן האחרון בירושלים, אלפים בהפגנות, יום אחרי יום,המלחמה המזדיינת הזו כבר נמשכת קרוב לשנתיים וחצי, אני כל בוקר מחדש אומר תודה לאלוהים שהסבב המזדיין של המתים לא פגע גם לי בפרצוף, לא קל המצב, כולם עלינו כבר המון זמן, אני מנסה להתנתק מהעיתונים, המודעות לא עושות לי טוב, אני עושה כמה שיותר כדי להתעלם מהעיניים המתות, זה עדיין רודף אותי. אז אני מתנתק, נח מול הטלוויזיה, יושן צהריים ארבע שעות ואז נכנס שוב למיטה בשמונה, מתעלם מהאישה, מתעלם מהילדים,מהטלפון של אימא שמציק לי, לפעמים אני חושב שאני בדיכאון אבל אז אני אומר על הזין ומתעלם גם מזה, זה קל להתעלם. הלוואי שהייתי יכול גם לא לשמוע את האזעקות, לא לראות את העיתון זרוק בפינה, לא לשמוע את הטלוויזיות צורחות במשדר המיוחד של החדשות שמתחיל כבר משעה שתיים בצהריים ופשוט נמשך לאורך כל היום.
אין, אין עלינו במלחמה. השדרים לא מפסיקים לבלבל את המוח ולחזור על אותם פרטים שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם ושוב, דקה אחרי דקה, שנייה אחרי שנייה, במקרה הכי גרוע כדי לגוון כבר מביאים חבר אורח, רצוי מישהו שהיה פעם משהו בצבא, ואז ממשיכים לבלבל לי את הביצים עוד קצת. אין, תהרגו אותי אני לא מבין על מה כולם פה מבזבזים את הרייטינג במדינה המעאפנה הזאת. כל יום שעות של חדשות ורק לפעמים משחררים איזה דוקו ספיישל על משהו מבוזבז. תקציב לריאליטי כבר אין כמעט לשום ערוץ, יותר מחצי מהשדרים במדינה התפטרו או פוטרו עקב ה"רב-משבר הכלכלי שלנו", מי שנשארו לקחו איתם שק שינה שהפך עם הזמן להיות אוהל, לרוב מחוץ לגישה של המצלמות. אה, גם אין לנו יותר סדרות שנרכשו מחו"ל, אפילו לא תשדיר מיוחד מתורגם ממדינות אחרות. אף אחד לא טורח למכור למדינה שלנו תוכן. "חרם תרבותי כלל עולמי" הם קוראים לזה. אני יודע, אתם בטח חושבים לעצמכם"בליינד יש להם צפייה ישירה או מינימום יוטיוב", אז ככה – אין. האינטרנט נפל מתישהו לפני שנתיים. מאז התקשורת היחידה שאנחנו מתוודעים אליה על בסיס קבוע היא עיתונים דוברי עברית וערוצי טלוויזיה משלנו. אין כבר חברות כבלים כי כולן "הולאמו בשם המדינה". בכלל,כל עסק פרטי נסגר, אין מסעדות, אין מכולות פרטיות, אין רשתות של סופרים ואין גם קניונים.הכספים של כל אזרח ואזרח על כלל החסכונות "הולאמו, הופרטו ונבזזו ללא פרופורציה". אני מסוגל להבין למה זה קרה, אם כל אזרח לא היה תורם את כל כולל כל מה שהוא יכול לתרום המדינה שלנו הייתה הולכת לפח. אז שירות חובה סדיר נמשך כבר כחמש שנים לחלק מהחיילים והבתי ספר נלמדים במקלטים, אבל אין, אין עלינו בכדורגל. במשחק האחרון של הנבחרת שלנו לפני שכל הספורט במדינה נסגר עלינו לאליפות גביע העולם, דבר שלא קרה פה כמעט חמישים שנה. אז עזבנו את הספורט העולמי בבום ונסגרנו.
וואלה, אני אוהב את המדינה הזו, יש אנשים יפים שיושבים בתוך הבתים שלהם עם המקלטים שלהם, מפחדים מהאזעקות, אבל עדיין מתגלחים. הנשים עדיין מטפחות את עצמן למרות שאין איפה לקנות יותר דאודורנטים. העוצר הצבאי שקורה כל ערב מתחילת הלילה עד הזריחה למחרת עושה פה רק טוב. אין, האנשים יפים כשיש עוצר. קודם כל לא רואים את רובם, ודבר שני יש ימים בלי אזעקות אז קולטים אנשים רצים לכיוון עמדת הקופונים השבועית, האוכל מוקצב כמו שאתם מתארים לעצמכם אז אם יש הזדמנות מנצלים אותה.מתישהו בשבוע שעבר ראיתי מכות בין מישהו שאני זוכר מהשכונה לקשישה עם הקביים.רבים האנשים המניאקים שהחליטו לתפוס תחת על החלשים בזמן האחרון. המדינה כבר בקושי מקציבה שומרי סדר לרחובות, יותר חשוב להגן על הגבולות שהצטמקו מאשר להתעסק בפשיעה קלילה מדי. אז הפשע חוגג, אנשים נשמרים לעצמם, ואם במקרה דופקים לכם את הדלת ברור שאסור לכם לענות, אבל אתם גם חייבים להתכונן איכשהו, גם עם מערוך זה תופס. אצלי, ברוך השם, אף פעם לא ניסו להיכנס, אולי זה קשור לריח המצחין שבוקע מהכניסה שלנו כבר חודשיים, נראה לי שזה הכלב המזדיין שלנו והפחד שלו מהאזעקות, אבל אין לי כח לבדוק מה קורה בחדר שאליו לא אני ולא אשתי נכנסים.
ביום שבו כבו האורות ישבתי במרפסת והסתכלתי על השמיים וראיתי בניין שלם נופל ושמעתי מכוניות נמעכות עמוק עמוק אחת בתוך השנייה, לא התרגשתי בעיקר כי ידעתי ששום דבר לא יגרום לי לזוז מהספה במרפסת שלי עכשיו, אשתי צעקה לי מתוך הסלון "וואיי צ'רלי, הבית רועד וואחד רועד". אמרתי לה שאני כבר נכנס הביתה, הדבר הבא שאני זוכר זה שקיבלתי מכה חזקה בראש והכול נהיה חושך. כשכבר פתחתי עיניים וראיתי את עצמי שוכב בתוך בלטות הבנתי שמשהו קרה, ניסיתי להבין איפה אני נמצא אבל לא הצלחתי לזהות. הרגשתי שהעורף שלי מעקצץ וניסיתי להבין איפה בדיוק כואב לי אבל לא הצלחתי להזיז את הידיים, גם את הרגליים לא הצלחתי להזיז. הראש שלי היה תקוע בתוך טונה טיח, מזל שהצלחתי לראות משהו כי חצי מהעפעפיים שלי היה מצופים לבן, גם לנשום היה קשה לי. מזל שיש לי תלתלים ושבקושי הסתפרתי בזמן האחרון, זה קצת עזר לכסות את העיניים. כשהצלחתי להרים קצת את הראש קרו שני דברים שסקרנו אותי יותר ממה שמשהו סיקרן אותי אי פעם, לא היו לי לא ידיים ולא רגליים, והיה לידי ראש של גבר שהשפתיים שלו היו תפורות אחת לשנייה. אני זוכר שפעם כשהייתי רואה סצנות כאלו בסרטי אימה לא ממש התרגשתי, אבל עכשיו היה רגע מיוחד, אני אף פעם לא הייתי שחקן בעצמי. אם נופל לכם קיר על הראש אז יכולים לקרות שני דברים, הדבר הטוב הוא שאתם הולכים ישר, בלי להגיד שלום לאף אחד ובלי בטיח. הדבר הרע הוא שאתם עדיין בחיים אבל כבר לא יכולים לדבר. ניסיתי לצעוק אבל שום קול לא יצא לי מהפה, פעם ראיתי באיזה סרט שהיה בן אדם שלא הפסיק למצמץ עם העיניים וככה הוא הצליח לתקשר עם אחרים, אז מצמצתי אבל לא היה אף אחד באיזור, ואני לא ממש מחשיב ראש עם שפתיים תפורות בתור מישהו שיכול לעזור לי.
גם כן המלחמה המזדרגגת הזו, אנחנו כבר בעתיד ועדיין ממשיכים להתעסק בחרא; שטח,דת וכבוד. אלו שלושת האינטרסים החיוניים לשמור על מדיניות ביטחונית נאותה, אז כל האזרחים הסכימו שיעשו בהם כחפצים והנה אנחנו פה, כולה כמה שנים אחרי. סוף לא נראה ולי אין שום גפיים.
השמיעה שלי עדיין עבדה יופי אז כששמעתי את הציוצים המוכרים של העכבר שחופר לנו בקירות כבר שנים נרגעתי, הוא נעמד מולי, סנטימטרים מהאף והזיז את הנחיריים שלו בקצב אחיד, כשעניתי לו בדיוק באותה הצורה הבנתי שככה כנראה עכברים מתקשרים, הציוצים הצווחניים הם סתם הסוואה. אותתתי לו עם הנחיר השמאלי שלי שאני למעשה בצד שלו ושאני מאוד ישמח אם הוא יקרא למישהו לעזרה. הוא נחרר קלות, שרט לי את מה שנשאר מהכתף במין חפירה חברית ועזב את השטח. לא הייתי בטוח שמה שראיתי עכשיו היה רק בראש שלי אבל ת'כלס להפסיד לא היה לי מה.
כשטוני השמן, השם של העכבר שניסה לעזור לצ'ארלס, הרגיש את הקירות נופלים הוא הרגיש שהעולם שהוא מכיר לעולם לא יחזור לעצמו שוב. חסל סדר להתחבא מאנשים שרודפים אחריו עם מטאטא ומנסים לגרום לו למות בתוך עיסה דביקה. מעכשיו עידן חדש,טוני השמן המציל החתיך. טוני הרי ידע שבני האדם הם לרוב הרבה יותר מוכשרים ממנו בהכול, אבל אם לוקחים מהם גם את הידיים וגם את הרגליים ואפילו את חוש הדיבור אז הם די חסרי אונים. טוני הפך למלך של הבית בשניות הראשונות אחרי שכל הקירות נפלו, מי אמר שמלחמות הם לא דבר טוב לפעמים. כשהבקשה של האיש שניסה להרוג אותו לא פעם בעבר שודרה אליו באמצעות הנחיריים טוני השמן לא חשב פעמיים, הוא כבר לא אורח בבית של אחרים, הוא מארח בתוך בליל של מתים. הוא החליט להציל את צ'ארלס המוזר בכל מחיר,פעם ראשונה ביקשו ממנו משהו ת'כלס והוא יהיה פראייר לא לנסות לפחות.
לעכברים אין לרוב אג'נדה, אין להם גם כבוד עצמי ואין גם שום רכוש, אז לעזור למי שצריך עזרה יותר ממנו זה כבר לא שאלה, זו מצווה. תתפלאו לדעת אבל יש עכברים דתיים, הם מקיימים טקס הפרשת חלה, הם מקיימים תרי"ג מצוות ובגלל שבורא עולם בירך אותם במספיק פרווה הם גם לא צריכים לשמור על כבודן של הנשים. עכברות לא יולדות בעצב, גם כל הקטע הזה של חודשים ארוכים בהיריון ולהשריץ החוצה שניים שלושה ילדים גג היה קיים בתרבות העכברים לפני איזה מיליארד שנה, עכשיו הריון אחד והנה פרו ורבו בלי יותר מדי טררם. כסף אף אחד לא צריך, בעיות רפואיות לא קיימות, אין שום ראש ממשלה ואין יותר מדי בלגאן, היחידים בהיררכיה של החיות שבמצב יותר טוב היו מקקים, אבל מקקים הן חיות בית אז אף אחד לא באמת סופר אותם בתור יצורים לגיטימיים שמגיע להם לחיות.
טוני השמן טיפס במעלה הקיר והשקיף על כל השכונה, בצד ימין של הרחוב הוא ראה רכב עולה באש, בצד שמאל הוא ראה שני קבצנים מנסים לשנורר מתוך כלוב כמה בקבוקי מים ריקים, אולי הם באמת חושבים שלמישהו אכפת ממיחזור בתקופה כזו. הוא הסב את מבטו שוב לעבר המיקום האחרון בו ראה את צ'ארלס הרשע שניסה לרצוח אותו על בסיס קבוע יום אחרי יום במשך שנים, וכשראה את התלתלים לתפארת עדיין רוטטים בציפייה שמישהו יציל אותם הוא הרטיט נחיריו לעברו והעביר לו מסר: "הנקמה מסריחה יא צ'ארלי, עידן העכברים מתחיל”.
מי אמר שמשהו טוב לא יוצא ממלחמה, גם צ'ארלי וגם טוני מצאו עצמם בסיטואציה חדשה אותה לא חוו בעבר וספק אם אי פעם יחוו בשנית בעתיד. האחד, אדם, בעל שררה וכוח להשחית ולהרוס איבד את יכולתו לתפקד בצורה חיונית למשק. והשני, חיית בית, רומם עצמו ברגע אחד לבעל כח להשחית, להרוס, להתעלם ולקבוע מה נכון או אסור בסיטואציה חברתית קלולקלת שכזו. כשאדם וחיה עומדים רגע אחד בין שתי קצוות המתרס ומחליפים תפקידים בשנייה הדבר הינו אבסורד החיוני למשק, פלורליזם תרבותי סוריאליסטי חיובי שרק יכול לייעל את המערכת הבוטה הזו שנקראת עולם מסתובב. אדם בלי גפיים וחיה שיודעת להחליט משנים ביניהם מקום והעולם עדיין ממשיך לפעול. מי חשב שדבר כזה יכול לקרות במציאות,נפלאות המלחמה, באמת הגיע הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
