החיים הם כמו שוקולד: לפעמים בצבע שחור, לפעמים בצבע לבן ולפעמים בצבע רגיל. אין דרך להתחמק מהחיים כי הם אלו שמפתיעים אותך בכל יום מחדש, תרצי או לא תרצי.
את יכולה אולי להחליט יום אחד להסתכל על החיים כאילו הם היו שוקולד לבן, מלא בטוהר מידות. מלא בזיכרונות מתוקים על ימים אחרים, מלא בנוסטלגיה נפעמת שהטעם המתוק שלה רק מותיר בך חשק לעוד ועוד ועוד, אפילו שנגמר, הטעם של השוקולד הלבן כאלגוריה לחיים לעיתים מוביל אותך אולי להיתפס עד כדי כך בטוב שהוא נותן ולא להסתפק במה שהיה עד כה אלא בחשק לעוד, לצבירת עוד זיכרונות מתוקים, עוד חוויות מפתיעות שלא מובאות לעולם עם הסבר למה הם קרו והאם הם יקרו שוב בעתיד. זה הדבר שהכי כיף בשוקולד לבן, הטוהר הזה שמקיף אותך עם נגיסתך הראשונה בחתיכת השוקולד לבן הקטנטנה היא זו ששווה את הכול, גם עצם הידיעה שטעם כמו זה לא יחזור בשנית הרבה מאוד זמן. אולי בגלל זה השוקולד הלבן נחשב לגזע הנדיר שכמעט ונכחד, כי הרי אם תעשי סקר, רחב לשיהיה, רוב האנשים לא יחזיקו אצלם בבית שוקולד לבן, טוב, נו, אולי רק המובחרים שבהם.
את יכולה אולי להחליט יום אחד להסתכל על החיים כאילו הם היו שוקולד שחור, מריר וסמיך, מלא ברגשות מתערבלים שעדיין לא החליטו בעצמם איך הם אמורים להשפיע על האדם שאוכלם. אולי מטרת השוקולד המריר היא להראות שגם מעז יצא מתוק, גם כשרע יש טוב, גם כשטעם החיים הוא כה מריר תמיד יהיה אור בקצה המנהרה שיבוא וישאיר טעם של מתיקות, מרירה אמנם אך עדיין מתיקות סמיכה ומתקתקת. הטעם של השוקולד השחור כאלגוריה לחיים לעיתים מוביל אותך להאמין שלא משנה מה עובר עליך, לא משנה כמה תשתדלי לא להיתפס לעצבות כזו או אחרת שמקיפה או לזיכרונות לא טובים ולא כה תמימים כמו שעבר על כולנו כשהיינו תמימי דעים כילדים, במילים אחרות – לא משנה מה עובר עליך, הטעם המריר ישנה את הכול, בדרכו שלו כמובן, עם לקיחת זיכרונות לא טובים, צביעתם בקקאו מתקתק, נתינת טאץ' אישי (אולי שגם רעים וגם טובים כאחד יעלוזו), והכי הכי חשוב גם ההבנה שלא משנה מה צופן לו הגורל/עתיד/יד אלוהים המכוונת, על כל אלה ישנו לו המריר, כמלך סורר שתמיד ידע מה לעשות כדי לשנות את ההיסטוריה, גם את זו שעדיין לא פסקה מלכת.
את יכולה אולי להחליט יום אחד להסתכל על החיים כאילו הם היו שוקולד רגיל, לא כשחור או לבן, לא כרע או טוב, אלה רק כשוקולד, כזה שעל ידו את סוללת וטווה את דרכך במעגל החיים, כזה שבא לסחוף אותך קדימה כשאת עצובה, כזה שגם כשתמצאי באקסטזה או ברגע הכי מאושר שחייך צופנים הוא יבוא ויראה לך שתמיד יכול להיות מתוק יותר, שאין כזה דבר יותר מדי או פחות מדי, תמיד ישנו איזה קו משוה שיבוא וישפיע, שישנה גורלות, שיראה לעצב הנורא מכולם שיש לו לוחם שעומד נגדו, כי הרי מה אפשר לצפות מהממרח המפורסם בעולם, אחד שעושה את תפקידו על הצד הטוב ביותר שנים על גבי שנים. שאף אחד לא יכל לעמוד בו, כזה שהוא קצת מזכיר את סיפורו של משקה הקוקה קולה, לו קמו מתחרים עם השנים כגון פפסי, RC, או אפילו קריסטל, ככה גם השוקולד, לא משנה איזהו האויב שקם לעמוד כנגדו, אויב שברכיו לא יכלו לו ושבמלחמה הכוללת עמד מותש, כי את השוקולד הרגיל קשה לנצח, קשה בכלל לעמוד כנגדו, הוא מונופולי מדי, טעמו נישא בפי כל פה ובפי כל פה טעמו נישא. ככה הוא השוקולד החום המתקתק, כאלגוריה לחיים הוא תמיד היה ותמיד יהיה, מלך.
אם אדם צובר זיכרונות כמו נמלים, אז אולי גם כך השוקולד, לפעמים הזיכרונות מתוקים וטהורים וזכים כטיפת גשם ראשונה בבוקר חורף ראשון של שלהי הסתיו, לפעמים הם מרירים וקשי יום ולא תמיד ברור מהי מטרתם, לעצבן ולהעיק או לעורר ולטלטל, לפעמים הזיכרונות הם גם רגילים, כמו כולם, הטעם הנישא בפי כל הוא הטעם הידוע, אין ייחוד אך גם אין אכזבה.
אז מה את מעדיפה, ימים של שוקולד לבן, שחור או רגיל או שמא את בכלל לא אוהבת שוקולד....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
