לקראת 2009 המתקרבת אלינו לטובה, ולרגל העובדה ששביתת התסריטאים המייאשת תמה לה לא מזמן, הוחלט ברשת הטלוויזיהFOX האמריקנית לעשות מחווה למיליוני המעריצים של סדרת הדגל '24' ולצ'פר אותם בסרט שיסביר מה ממתין לנו בעונה שתגיע בינואר. לאור החסך האישי הכפוי שהוטל על המעריצים בשנה החולפת החלטתי לפנות ישירות אל המונסיה ג'ק באוור ולאמר לו מה אני חושב עליו באמת: "ג'ק באוור אני שונא אותך, שונא על כל מה שגרמת לי לעשות בכל פעם שעלתה עונה לשידור, שונא על כל היווצרות חוסר השינה, שונא על כל החוסר יכולת לתקשר בעבודה עם אנשים כי אני מגיע ממוטט למשרד, שונא על כך שכל שנה מחדש אני נכנס למין היסטריה היפר אקטיבית מסויימת בכל הקשור לפרודקט הזה שנקרא 24, בגללך ובגלל הפרודקט הזה, ג'ק היקר, אני לא יכול לשלוט בשלט של הדיוידי, אני לא יכול להרשות לעצמי שלא לראות מה קורה הלאה. אתה והמפיקים של '24' יוצרים אצלי חוסר יכולת ורצון לישון, חוסר יכולת באינטראקציה עם עצמי, אני מוצא חושב ומחשב כמה שעות שינה נותרו לי עד שהשעון המעורר יצלצל, וכך אני מחשב אם באמת יש לי זמן להתמודד עם עוד פרק, חוסר חיים טוטאלי והכול בגלל התמכרות למוצר הזה שנקרא '24'".
איך הייתי מדמיין עונה טיפוסית הזויה יותר?
08:00 – 09:00 – דבר ראשון פותח עיניים, מרים טלפון לנערת ליווי הכי יקרה שיש בשוק, מוציא עצמי מהבית, קונה ממתקים בשביל ליצור שוגר ראש ובאז לקראת זיון סוער, נוסע לים עם הזונה, מתעלם מהמתרחצים, ואי שם על אחד משוברי הגלים בחוף הים התיכון דופק לה את הצורה ואת הראש בסלע.
09:00 – 10:00 – שני שוטרים מגיעים, שני אקדחי ברטה לכיווני ושתי יריות אזהרה לכיוון השמיים. אני זורק לכיוונם גופה מדממת מהמצח, הם מופתעים ואני מתחיל לשחות לכיוון הים התיכון, אופנוע גלים מגיח, אני נצמד אליו ומטפס על המושב האחורי, מצמיד סכין לגרונו, ומצביע לכיוון נמל תל אביב, הוא מתחיל לרעוד לשלילה ואני זורק אותו באמצע הדרך. נתינת פול גז על הקטנוע המימי והשוגר ראש של הממתקים מתחיל לתת אותותיו.
10:00 – 11:00 – נמל תל אביב מלא במתרחצים, נוטש את הקטנוע ורץ עם הסכין לכיוון חול הים, צוחק כמו משוגע וחוטף צלחת עם חביתה מהמסעדה הראשונה שצצה לי מול העיניים, הסועד מתנגד ומקבל דקירה במצח, אני בולס במהירות ומתחיל לרוץ על הטיילת עם חומוס מרוח לי על הלחי. שתי ניידות של משמר הגבול מקיפות אותי ואני מתוסכל....מה הלאה?
11:00 – 12:00 – ליצן עם בלונים מלאים בהליום משעשע את ההולכים וחוזרים בטיילת, אני יורק לו על המצח וגונב לו את הבלונים, במקום להתייחס למשמר הגבול מתחיל לשאוב את ההליום ולדבר אל השוטרים בקול צייצני: "הלו, מה נסגר, אתם לא קולטים שמשהו לא בסדר"? הם מורידים מגננות ואני קופץ על קוואסאקי נינג'ה שמטייל לו בכביש. ירייה שורטת לי את הכתף ואני בורח לכיוון וולפסון.
12:00 – 13:00 – אני מחליק עם הנינג'ה בכניסה לוולפסון, שתי אחיות באות לעזור לי , מטפלות בי ואז מתחילות השאלות..."מי ירה בך"? אני תולש את הזונדה מהווריד ותוקע אותה לאחות הכוסית בצוואר. לפני שמגיעים אנשי האבטחה אני מרגיש שוב טפיחה במכנס, אונס לה את הצורה בלובי הכניסה, זקן ממושקף תוקע בי מבט נבוך ואני מולק לו את הביצים עם הסכין.
13:00 – 14:00 – גונב אמבולנס ומתלבש כראוי, רעשים סטטיים מתוך מכשיר הקשר מודיעים לי שאיש זקן נדרס על ידי אוטובוס ליד צומת חולון, פול גז ואני שם, דורס חמור רתום לעגלה בדרך והאמבולנס מתהפך. ילד מגיע ומעיר אותי מעלפוני, שואל אותי אם אני צריך אמבולנס, אני רומז לו שיתקרב ולוקח אותו בן ערובה כאשר עשרות אנשים מקיפים את הרכב ההפוך במבט שואל.
14:00 – 15:00 – תחושת צמא בגרוני, אני נושך לילד את הצוואר ומתחיל לשתות, שינויים בהרגלי הצריכה נותנים אותותיהם. לוקח את הברטה מהאמבולנס ההפוך ויורה ב-20 אנשים שני סנטימטר מהלב, עדיין לא רוצח פסיכוטי, רק מנסה להבין למה השוגר ראש לא מפסיק.
15:00 – 16:00 – הדרך לנתב"ג מלאה פקקים. חוטף אוטובוס של טירוני תותחנים, שתי יריות בעורף הנהג וכל הינוקות יורדות מהאוטובוס, טנק שואג משמאלי, מטוסי אף 16 מגיחים בשמיים ואני נושם אוויר צח מלא בפיח, דוחק את הפקק לצדדים, פורץ את המחסומים בדרך ורואה מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה.
16:00 – 17:00 – שש עשרה M16 עוזרים לי להגיע לטרמינל אחד, אני פורץ למתחם עם המשאית ושוחט פקידת קבלה. הפלאפון מצלצל לי בכיס ואני עונה לאמא: "אורן הכול בסדר", היא שואלת, אני אומר "בטח" ומנתק, דמעות עולות לי בעיניים ואני מתחיל לבכות. תרמילאית צעירה עומדת בטור הטיסות, אני חוטף לה את התרמיל וקופץ דרך איזור התרמילים לאשנב המטען.
17:00 – 18:00 – אני פותח את התרמיל ומוצא בקבוק מלא בטיפות LSD, 135 טיפות ניתחות בגרוני ואז אלוהים מופיע לי מול העיניים. "איפה הסימן שאלה?", אני שואל. "בראשית בראתי את השמיים ואת הארץ, סימני פיסוק והגהה זה לא אני זה בכלל אליעזר בן-יהודה", עונה לי ההוא. שתי שפנפנות פלייבוי מגיחות מעליי וגורמות לשפיכה במכנסיי. עם ריר שזולג לי מהאוזניים אני מתחנן אליהן: "קחו אותי ליולי תמיר".
18:00 – 19:00 – חודש יולי הוא אחד החודשים החמים בארץ הקודש, יולי תמיר לוחשת לי באוזן: "סימן השאלה נמצא במדבר יהודה, אל תעלה על הדמעה הממריאה, אתה בכיוון הלא נכון...". "כיוון או כיוון, לאן אני צריך ללכת?". שתי דמויות לבושות שחורים עם קרני מטטרון אוזקות אותי לכיסא בודד ומתחילות לחבוט בראשי, "מה עשית?" הן שואלות. "הכול בגלל הממתקים", אני צורח.....
19:00 – 20:00 – מפרקי ידיים מדממים כבולות לכיסא במשאית מאובטחת הדוהרת לכיוון תל-כביר, בחור מצחין שאיבד ממזמן את השליטה בעצמו שר בקולי קולות: "בוא אלי פרפר נחמד", נשק מכוון לראשו על ידי סוהר הומוסקסואל גורם לו לצחוק. אונסים אותו בתחת והוא צורח: "יותר מדי שערות באגן, לפחות תגלח אותי לפני". נהג הרכב מתבונן לאחור ואומר לשומר: "תשאיר גם לי משהו, הדפוק הזה עוד לא התחיל לשלם". רגע אחד של אי שימת לב והרכב סוטה מהכביש, מתהפך ועולה באש.....
20:00 – 21:00 – זחילה על חולות מלאים בעקרבים שחורים משחור גורמים לי לנגוס בזכוכיות, הפה מלא מוגלה והשיניים נרקבות, אני מתפשט ערומכולי ומתחיל לזחול על החול הרותח בשעת ערב מאוחרת...הזין כמעט ונושר ואני רואה המון משטרות ואמבולנסים על הכביש, מסוקים מאירים בזרקורים על פני החול ואני כמו בת יענה מסתתר...
21:00 – 22:00 – מטוס מתרסק לי על יד הביצים, 256 נוסעים הרוגים ומדממים, אני מרגיש שהמשטרות סוגרות עלי, אני מטפס אל תא הטייס, זורק את הגופה ערופת הראש מהחלון השבור ומנסה להתניע את הג'מבו 747, מסתבר שהמצבר גמור, לוקח מדים של דיילת ועם חצאית מתחיל לרוץ לעבר הזריחה.
22:00 – 23:00 – הזריחה מסתברת כפיגוע בקניון איילון, אני מגיח לבוש בחצאית, מוחי מעט חשוף לאוויר הצח, אני גונב כובע של מיקי מאוס מפעוט צווח, צווח בעצמי וגונב לו גם את הסוכריה על מקל.
אין לי שיניים, רק חניכיים מדממות, אבל הטעם הוא טעם גן עדן, שורף לי גם התחת, אני ניגש לתא השירותים ומנגב, אני מרגיש שנופל לי העכוז.
23:00 – 24:00 – חומרי איפור מחנות "אפריל" עוזרת לי להתחפש לאישה כראוי, קצת הזוי אני מודה אבל בכדי לברוח מה-FBI צריך להיות דפוק בשכל... אני פוגש את עצמי במראה, "מה עניינים?" אני שואל, ואני אומר לי בהגיעני "בו'נה אתה דפוק..". אני מתחיל לנשוך לעצמי את הלחי, מרגיש שהלשון כבר יוצאת החוצה מהעור, אני לא יכול להפסיק לחשוב איפה הסימן שאלה, ולמה במפגש הראשון שלי עם אלוהים הוא כיוון אותי ליולי תמיר.
00:00 – 01:00 – הדרך למדבר יהודה רצופה דמעות, גשם של צפרדעים מדממות נוחתות לי על החד-אופן, אני מלקק את הצפרדע הראשונה ושואל אותה אם אנחנו בגן עדן או בגיהנום? הצפרדע מקרקרת בגרונה, מתיישבת על אשנב האופן ומצביעה ברגלה הקטנה לכיוון מערות הקומראן.
01:00 – 02:00 – צלילים אלקטרוניים גורמים להרים לרקוד, אני מזיז אגן קטוע ונכנס לתוך מעגל החוגגים. מגישים לי בירה צוננת ואני שותה אותה מהצד של הלחי ישר לתוך הגרון, מתברר שיש לי גם חור בגרון, בחורה עם ראסטות ושמונה טיקות שותה לי מהגרון את הבירה, אני שואל אותה עם המוגלה לא מפריעה לה והיא עונה שכל המרבה זה רק משובח.
02:00 – 03:00 – סימן שאלה מופנה מזרקור מפנה אותי לכיוון מערה, בכניסה עומד לו על קביים ישיש עם ג'וינט של חשיש, חידה בפיו: אם אדם קונה מפתח האם יש לו זיכרון? אני אומר לו שסימן השאלה זו מטרתי, עזוב אותי ממפתחות, קושר לו חבל לצוואר ונכנס למערה. מדורה של גיצים מאירה את פניי המחוררים, אני נעמד במרכזה ועולה באש.....
03:00 – 04:00 – אלוהים אומר לי להירגע, אני נותן לו בקבוק מים מינרלים ומביא לו סטירה. אולי זה לא מציאות בכלל, הכול בגלל השוגר ראש, אלוהים עומד עם סימן שאלה בידיו, אומר לי: "מה אתה כל כך רוצה ממנו, האם הוא באמת ייתן לך תשובות לכל השאלות? אין תשובה לשום דבר, גם לי אין, כל הנמלים שיצרתי הן בכלל כלי משחק". אני מסתובב מיילל כמו צבוע פצוע ומטפס על ההר.
04:00 – 05:00 – בגמיעות קלילות אני מסיים את הטיפוס, צורח לכיוון הירח שכבר בורח "את נשמתי אמכור, גם לאלוהים אין תשובות". קופץ מעל הצוק המצחין והדאון מתחיל להתגלגל....
05:00 – 06:00 – מסוק של יחידת החילוץ של חיליק מפנה אותי לבית החולים הקרוב, אין לי הרגשה מהראש ומטה, המוח מנסה להבין למה זולגות לי דמעות של דם על הלחיים. השמש מתחילה להאיר, הבנה שנותרו לי רק עוד שעתיים למטרה הראשונית איתה התחיל היום הזה...אם יהיו לי 24 שעות לחיות, מה אעשה?
06:00 – 07:00 – המסוק נוחת ואני מובל לחדר מיון, חומרי ההרדמה לא משפיעים ואני רואה מנתח חותך בגופי, אך עדיין לא מרגיש כלום, אבל לצרוח אני מצליח, תוקעים לי עצם של ממותה בגרון ואני מתחיל להשתנק. אל החדר פורצים שני מאבטחים של הנשיא הנבחר, אומרים לי שיש שיחה דחופה במיוחד בשבילי משמעון פרס, מושיבים אותי בכיסא גלגלים ולוקחים אותי אל דלפק הקבלה. שמעון נובח לי בטלפון: "מה עשית ולמה?" אני מנצל את המומנטום וגונב לשני המאבטחים את הברטה, כדור אחד לכל אחד ברקה ומתחיל לסובב את גלגלי כיסא הנכים.
07:00 – 08:00 – חם בחוץ, שרב ישראלי מצוי, אני מזיע ומצחין, עם חור בלחי ואגן קטוע אני מבין שאולי הכול היה הזייה, אני ניגש לדוכן הממתקים הראשון שצץ לי מול העיניים, קונה קרטיב קרח עם סוכריות קופצות ומתחיל לשנוא את עצמי, אני נרגיש שאני עומד אוטוטו לאב שליטה וכאקט אחרון זורק את כיסא הגלגלים מול משאית דוהרת.
- כל הנ"ל נכתב מתוך רצון עז שסדרת הטלוויזיה "24" הפקות תאבד שליטה לקראת העונה השביעית... ועם הסרט שמתקרב הכול יכול לקרות, כרגיל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
