רק בלי קטנוע

כשאני נוהג בקטנוע אני מרגיש כאילו כל תל אביב ואחותה מזלזלת באינטילגנציה שלי, כל העולם ואחותו חיים בסרט. כל נהג, כמובן, מרגיש שהכביש שייך לו ורק לו, והבדיחה היא על חשבון  ה"מטומטמים" מספיק לעלות על הכביש עם רכב דו-גלגלי.

הביטוח בשמיים, אם נתחשב לרגע בעובדה שמרבית רוכבי הקטנוע הם תפרנים בלי משכורת מינימלית לכיסוי שכר הדירה, ואחת הסיבות העיקריות שבגללה הם לא בוחרים ב"נוחות" המירבית של רכב נורמלי עם מזגן וחלונות, אחיזה נורמלית על הכביש ובעיקר רדיו שמתנגן לו ברקע היא שכך אפשר לחסוך כסף ולא להסתכל בפריזר ולראות פיתה אחת קפואה אחרי 20 שנה. אולי כל רוכבי הקטנועים הם אנשים די משוגעים, איני יודע, אך דבר אחד בטוח, הם האנשים היחידים שיכולים ממש להרשות לעצמם לשיר מתחת לקסדה ולהוציא את השיגעון החוצה ממוחם מבלי "לדפוק" פרופורציות למתבוננים מהצד (דוגמת רכב). קצת קשה להתבטא לטובת טירוף אברבנאל צרוף אך זה נכון, רק משוגע יעלה על הכביש עם רכב דו-גלגלי, רק משוגע יסכים לעובדה שחייו הם ברי מוות, ורק משוגע לא יתחשב בעצמו דבר ראשון, כשהוא נוהג בארץ הבורות במזרח התיכון.

הביטוח: ברמת העיקרון נהג רכב דו- גלגלי בעל סמ"ק כשל רכב יכול לנהוג כמו פסיכי במהירות בינלאומית, להרוג משפחה של חמש נפשות ואת עצמו תוך כדי התהליך ועדיין לשלם בדיוק את אותו סכום של ביטוח שמשלם הסטודנט התפרן על קטנוע של 50 שמ"ק. ברמת העיקרון הממשלה עושקת את בעלי הדו- גלגל בגלל שהסיכוי שהם ימותו בתאונת דרכים גדול בהרבה מהסיכוי שבעל רכב "רגיל" יהרוג את עצמו. הם אולי צודקים אך אין הפרדה נכונה בעניין. הפרדה עניינית שתבהיר אחת ולתמיד מי יכול להרשות לעצמו לנהוג ומי לא יכול להרשות לעצמו. ניתן לבדוק את נושאי הביטוח דרך אתר תפוז: ביטוח קטנועים.

הכבישים: בורות בכביש, מפגעי דרך וסביבה, מזג אוויר של רוחות וגשם אימתניים (גם בקיץ), חיות דרוסות, כבישים מקורצפים שהם הסכנת מוות הכי גדולה שצופנת לדו- גלגל המצוי (רועד לי הטבור בכל פעם שכביש כזה נתקל לי בגלגל). שינויים בדרך הנסיעה על פי גחמות השיפוצניקים שמחליטים איזה נתיב סגור לתנועה. אפשר להתלונן ישירות בפנייה למשרד התחבורה, לאתר שלהם.  והכי גרוע...

הנהגים: תפסיקו לנסות להרוג אותי, אני מתחנן, אני כמוכם, נשמה.

אני לא יכול לשלוט ביציבות, אם אני נוהג על 80 קמ"ש ואיזה רכב עובר בפתאומיות נתיב מבלי לאותת אפילו, אני לא יכול וזה לא שאני לא רוצה, לי יותר קל להפוך את הרכב, לי יותר קל למות, גם עם המיגון המתאים, לי אין חגורת בטיחות, אני לא קשור לרכב. גם אם אני נוסע בין רכבים זה לא אומר שאני לא מסתכל איך אתם (הרכב המקובע) נוהגים, זו אינה תחרות ולא מירוץ, נמאס לי ואיני רוצה למות, אתם מקרבים אותי לשם בכל פעם שאני עולה על הכביש, ומה כבר ביקשתי, להגיע ליעד?

אז נכון שהדו-גלגל אינו טלית שכולה תכלת, אבל לנו מותר יותר למות?

המוות יגיע כשהגורל יקבע זאת ולא כאשר טמבל אחד, עם אצבע קלילה על ההגה יעשה מעשה מבלי להסתכל במראה.

- מוקדש לכל הנהגים שחוו את הטמטום של נהגי הכבישים.