הנה הם באים, ימים של שקט...

שנה. שנה שלמה עברה.

ובגלל שזה מרגיש לי כאילו אנחנו עדיין ביחד, ואני כל הזמן שוכחת שאנחנו כבר לא, אני גם מוחקת את ה-3 וחצי חודשים האחרונים.

3 וחצי חודשים בלעדיך.

למה בעצם נפרדנו? למה עשיתי את זה לי, לך? לא ברור. שום דבר כבר לא ברור לי.

אין לי חשק לכתוב, לא רואה טעם, סיבה.

אף אחד לא יראה את זה. וטוב שכך.

אבל אולי אני פשוט עוצרת את עצמי, לא נותנת לעצמי להוציא את זה.. אולי אני צריכה פריקה.

אז בוא נפרוק.

נפרדנו.

למה? אל תשאלו אותי למה. אני לא יודעת להסביר.

ערבוב של יותר מידי דברים.

בדיעבד אני מבינה שכנראה זה כבר לא היה זה.

כשאני קוראת פוסטים ישנים עליך אני מבינה שזה כבר לא זה. לא הרגשתי כבר את אותם דברים.

וכששואלים אותי למה, אני אומרת "שנה זה מספיק". כדי שירדו ממני. שלא יתעסקו בזה. שלא יתערבו לי.

וכששואלים אותך למה, אתה פשוט לא עונה.

אני לא יודעת אם אני מתגעגעת.

אני לא חושבת שאני רוצה לחזור.

אני רוצה להיות איתך לפעמים, אבל חבר לא מתאים לי כבר. לא כרגע לפחות.

ממתי אני ככה? ממתי אני לא רוצה חבר?

אין לי מושג. השינוי שעברתי מאז שנפרדנו לא נתפס לפעמים.

אני בנאדם שונה.

שונה במה? לא יודעת. זה לא משנה. שונה וזהו.

ערב חג. אנחנו אף פעם לא בונים סוכה. אתה בונה סוכה כל שנה.

ישבת היום בערב עם כל המשפחה. אכלתם, דיברתם, צחקתם. הם ראו אותך, היו איתך, הם יודעים מה עובר עליך..

אני לא.

מכירים את הקטע של "להיות זבוב על הקיר"?

הייתי נותנת הכל כדי להיות זבוב על הקיר שלך.

אני חושבת שהייתי יכולה להעביר את כל החיים שלי ככה.

ובמבט לאחור זה כ"כ פאתטי. מי שנכנס וקורא את זה, פשוט פאתטי.

נשמעת כמו ילדה מאוהבת בת 16. שזה בעצם מה שאני.. 

אבל הם לא מבינים. אף אחד לא נראה לי שמבין..

זה לא סתם אהבה.

כבר ברור לכולם שזה לא סתם.. יש פה הרבה מעבר.

יש פה כבר 3 שנים של אהבה אליך. לא משנה אם זה היה אהבה בהתחלה או לא. העיקר שהיה משו

וניסיתי להתנתק ממך.. ניסיתי להמשיך, לעבור הלאה..

אבל בשביל מה? הרי אני לא רוצה אף אחד אחר. אני רוצה אותך. אני מאוהבת בך.

אבל זאת לא האהבה שאני רוצה להרגיש.. אני רוצה להרגיש את האהבה של פעם..

פעם הייתי מאוהבת בך טוטאלית. בצורה הכי עמוקה שיכולה להיות..

עכשיו זה שונה.

זה יותר מידי מורכב.. יש פה יותר מידי דברים שעברו עלי.. האהבה התלכלכה לי.

ומה זה אהבה מלוכלכת? מי רוצה כזה דבר?

אני רוצה את זה טהור, נקי.. כמו בהתחלה.

אבל איך מחזירים את זה בעצם?

איך מחזירים את הלהט, ההתלהבות, הציפייה, התשוקה של ההתחלה?

ואתה בן אדם כל כך טוב. אני יודעת שאין מישהו יותר בר מזל ממני כשאני איתך.

אתה משהו מיוחד..

אבל אני לא רוצה להיפגע. אין לי כוח.

ואתה עשית לי טראומות.

לא רק ממך, מאהבה בכלל.

נשבעתי לעצמי שאני לא אתאהב יותר. אתה תהיה האחרון. וכשחושבים על זה אתה בעצם גם הראשון..

אבל זה לא כזה פשוט.

למה?

לא, לא בגלל שקשה לי לעצור את עצמי מלהתאהב.

זה ממש לא העניין. זה דווקא כבר בכלל לא בעיה בשבילי.

העניין הוא שבך אני כבר מאוהבת. אי אפשר כבר למנוע את זה, מאוחר מידי.

והשאלות שמהדהדות בראש, והולכות ובאות והולכות ובאות..

לחזור? לא לחזור?

לחכות עוד קצת?

ואתה עוד תהיה פה? תחכה לי?

ואם לא?

שנה. שנה ו-3 חודשים עברו.