The World That Never Was

טוב, עוד יומיים - צו ראשון.. ממש אין לי חשק לזה...

עד כמה שזה יהיה נחמד כי אני אהיה עם כמה חברות [חחח "חברות" ._.] עדיין לא בא לי לעשות את כל הנסיעה הזאת בשביל דבר שאני אפילו לא אעשה בעתיד...

אחרי הכל, אני לא מתכוונת להישאר אחרי פה שנה הבאה... כשהבצפר ייגמר אני עוברת לגרמניה...

אין לי כוח לעשות את המבחן הזה.. ללכת לבדיקות האלה... וכל הדברים האחרים... לא רוצה...

בעיקר לא כשאני לבד...

זה פשוט בזבוז זמן בשבילי... יש לי 4 שעות היסטוריה באותו יום ואני אפסיד אותן בגלל הצו הזה... -.-

שלא לדבר על זה שלא יהיה לי זמן להיות עם קווין... [לא שזה ממש משנה לו... אבל מי שאני שאגיד אם זה נכון או לא...]

מה שגורם לי לחשוב ככה זו ההרגשה הזו שיש לי כבר הרבה זמן... שלאף אחד כבר לא באמת אכפת ממני... אולי אף פעם לא היה מישהו שהיה אכפת לו ממני... אני לא יודעת/בטוחה...

כשרואים שאני לא במצב טוב, אף אחד לא שואל מה קרה... כולם מתעלמים... אפילו הוא - לפעמים...

בזמן האחרון אני בוכה מכל דבר קטן, לא משנה מה זה... אני רואה משהו שמזכיר לי אותו ואני מתחילה לבכות... זה בטח בגלל שלא ייצא לי להיפגש איתו בחופש... *בוכה*...

הוא כבר מוותר... הוא לא ממש מנסה לעזור לי כשאני בדיכאון... איכשהו הוא רק גורם לזה להיות יותר גרוע... ואז, הוא חוזר לעצמו, מזכיר לי כמה הוא אוהב אותי וכמה אני אוהבת אותו והכל שוב בסדר...

הדבר היחיד שמשמח אותי בזמן האחרון, זה המשחק... כשאני מתחילה לשחק, אני שוכחת מהכל ונבלעת בתוך העולם המדהים הזה... העולם המושלם הזה... אני מרגישה בטוחה שם...

כאילו אין שום דבר רע שיכול לקרות, כאילו לא אכפת לי מכלום... רק מהמשחק...

אני אוהבת את זה... זה העולם שלי... The World That Never Was... כן... המקום הזה שבכלל לא היה... זה המקום שלי... המקום היחיד שאני מרגישה שייכת אליו...

על מה אני בכלל מדברת... זה לא מעניין אף אחד גם ככה...