המחלה הזו פשוט הורגת אותי...
אפילו אם זה נשמע כלום, דלקת פרקים זו מחלה קשה ומי שאין לו את זה לא יכול להבין איך זה מרגיש...
הגעתי למצב שאני לא יכולה להחזיק עיפרון בצורה נכונה.. קשה לי לכתוב, להחזיק טלפון, להשתמש בעכבר של המחשב וכל דבר אחר...
זה קשה ולא נעים... אני מרגישה כמו מפלצת בגלל זה...
לפני איזה שבועיים הייתי אצל רופא שמתמחה בזה והוא אמר שאני צריכה להתחיל לקחת תרופות כימיות... שחולי סרטן לוקחים...
התחלתי לבכות... אבל הוא לא ראה וגם לא אמא שלי... בכיתי בגלל שאני יודעת שלאמא שלי יש את הגן הזה של הסרטן... ויכול להיות שיש גם לי... אני גם ככה בדיכאון מלדעת את זה... עכשיו אני גם צריכה לקחת תרופות שהם לוקחים... וממש אין לי בעיה עם חולי סרטן או משהו כזה... סבתא שלי הייתה חולת סרטן... ואחרי 10 שהיה לה את זה היא נפטרה...
הייתי אצל עוד רופא אתמול והוא ישר שאל אותי אם אני בוכה הרבה... לא היה לי נעים להגיד לו כן לפני אמא שלי... אבל גם ככה הוא הבין את זה לבד... הוא אמר שזה ברור שאני בדיכאון... הוא ממליץ לי ללכת לפסיכיאטר... כאילו לא הספיקו כל הפעמים שהייתי אצל פסיכולוגים... שגרמו לי להרגיש יותר גרוע...
בגלל התרופה הזו אני צריכה לעשות בדיקות דם כל שבועיים והתופעות לוואי שלה קשות ויכולים לקרות דברים מאוד לא נעימים... כל הקטע הזה של המחלה הזו ממש הכניס אותי לדיכאון... פעם לא לקחתי את זה כ"כ קשה... אבל עכשיו... ממש קשה לי... אני מדברת על זה וישר מתחילה לבכות... אני מתביישת בזה...
וזה לא רק המחלה הזו... יש גם את הפסוריאזיס, שממנו באה הדלקת פרקים... למזלי יש לי את הפסוריאזיס רק בידיים ובראש... ולא בעוד מקומות אחרים...
עד לפני שבועיים הייתי נראית יחסית בסדר בפנים, לא הייתי כ"כ בלחץ כמו עכשיו... ועכשיו זה פשוט נראה גרוע... הכל חזר... (מפלצת כבר אמרתי...?)
הדבר היחיד שמחזיק אותי איכשהו, יותר נכון האדם, זה קווין... שאפילו אם אנחנו רבים, הוא תמיד לצידי... ותמיד אומר שלא משנה איך אני נראית, אני תמיד יפה... ובגללו אני באמת מרגישה/הרגשתי ככה... אף פעם לא אמרתי על עצמי שאני יפה, חמודה או נראית בסדר... הרגשתי גרוע בקשר לעצמי ועכשיו הוא גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב... אני כ"כ מאושרת איתו... למרות הריבים שיש לפעמים... ועוד שבוע הוא יהיה ביוון.. ואני אשאר לבד... אבל הוא הבטיח שהוא ינסה לדבר איתי משם... 3>
אני באמת אוהבת אותו...
(/פריקה/)