"..מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך.."

"מעולם לא הרגשתי חברות נטולת קנאה ואינטרסים, חברות כנה ואמיתית וקרובה כ"כ ללא דברים שמותר להגיד ודברים שאסור להגיד. וגם כשכמעט הגעתי לזה זה לא היה הדדי, תמיד השפע שלי פרוס על השולחן לכל הבא לקחת ותמיד כשאני במרחק נגיעה מהעומק הזה כל העולם עושה אחורה פנה ומתרחק." ניסיתי להגיד לו.

הוא לא באמת הקשיב, הוא אף פעם לא מקשיב.

לפעמים אני תוהה אם לעצמו הוא מקשיב.

נהפך להיות רובוט שפוט של הטכנולוגיה, של שורות העיוורים, חלוד במעט.

כל האמונות שלו, העקרונות שלו, האהבות שלו התעוותו לאינטרסים. הוא איבד את האישה שלו, הוא איבד את הטעם לחיים, הוא כמעט איבד אותי.

אדם אטום מחלומות לעולם לא יוכל להבין.

ובכן מדלגת לי בין שורות העיוורים, נאחזת בחלשת אופי אחרת שמחכה שהעולם יפיל עלייה את דינו.

אחיזתנו נחלשה והנה אני מרחק מה מקדימה עם עיוורת אחרת שהשלווה שלה כינסה את עצמה בעצמה וכעת היא מחכה למושיע. טוב נו, המושיע לא בא ואני שהמשכתי בדרכי המייגעת שומעת קריאות מאחור, זו היא, אני כבר המשכתי.

ועכשיו פסק זמן.

עוצרת לחשוב איך החיפוש המתמשך החזיר אותי 2 צעדים אחורה אל המעוותי אופי האלה שמתסכלים את חיי.

זה לא שאני לא מבינה. החיפוש הוא גורם הבעיה.

חבורה של אנשים לא קיצוניים שרק רוצים לחיות ולהנות, לשלב עקרונות ושמחה ועצב כשצריך וכל תערובת הרגשות האפשרית, שהחומריות לא מטרידה אותם, אנשים שיודעים לעשות ולשנות וגם ללמוד מטעויות, אנשים בעלי תכלית וטעם לחיים, אנשים של ביחד.

הם התכלית שלי לחיים, הם החיפוש הנואש שלי ויכול להיות שהם ממש מולי ופספסתי אותם כי הלכתי עיוורת אחרי האנשים הלא נכונים, כי פחדתי ללכת לבד.

כי....

נכון מייגע? התעייפתי בעצמי כבר.

פשוט ממשיכה ללכת ומצפה להפתעות, מי כמוני יודעת שהן באות...

אני בספק אם תבקרי פה שוב.

הכרתי אותך ביום בהיר אחד של שמש, אלוהית למראה, מעוררת קנאה.

עם הזמן הבנתי שיש לך מקום להכיל את כולם אצלך.

ואת היחידה שזכתה לכל כך הרבה שבחים ממני בכל כך מעט זמן, באיזשהו מקום הערצה מטורפת.

היית החברה הכי טובה שלי, המשפחה שלי, כששלי הייתה בקרשים,

מעין אחות נוספת.

ובכן אני נוהגת לעיתים לקטול אנשים שמעט התרחקו, שעברו גבולות חקוקים.

ולא, אמנם היית, אך לא קטלתי. תמיד את תהיי שם.

לפעמים אני כה כמהה שתהיי איתי בתקופות האלה... כשטוב, כשרע, כשריק.

ומתוך רשימה ארוכה של אנשים שהשאירו אותי מאחור והמשיכו בחייהם, הצטרפת לשם גם את.

אך בין כל האנשים הללו, שמרובם לא דרשתי מעל למכסה שהם יכולים לספק, ממך ציפיתי לכל כך הרבה וכל כך התאכזבתי.

בין כל רשימת האנשים הארוכה שהלכו וחזרו וחוזר חלילה, היה אחד שאמר לי שאין דבר כזה "אין זמן" יש "סדר עדיפויות". ובכל זאת אל מול כל הצרות ששכנו על מפתן ביתי, שחלקן הספקת להכיר, תמיד הקדשתי את כל כולי בשביל הצרות שלך. ובאמת כי היה אכפת לי ועדיין. 

ומי כמוך יודעת שאצלי זה או הכל או כלום. נתתי הכל.

ומסתבר שאת כבר לא יכולה להכיל את כולם, בכל מקרה לי כבר לא השארת מקום.

אני עדיין חברה שלך לכשתרצי, לא שכחתי מה היית בשבילי.

אבל אני לא - אחת מהמעריצות שלך ואני לא אשחיר את זמנך היקר בעולמי העגום, כבר הפסקתי להתעקש על זה.

למרבה הצער לא עזרת לי במיוחד להסיר את החומות שהצבתי אל מול כולם. ואני מנסה ללמוד איזשהו לקח,

נכנסת לחיי והתערפלת לפתע כדי להראות לי ששום דבר לא יכול להיות בטוח ועל אף אחד כבר אי אפשר לסמוך?

את הבן אדם שהאמין בלעשות את מה שמרגישים, אז עכשיו כל האנשים שסוף סוף עזרו לי להרגיש נעלמים שוב.

ועכשיו שוב פעם יש אין כניסה מנצנץ שיושב לי על המצח לכל מי שמנסה לפרוץ את החומה.

למה הכל נעלם פתאום?

את והיא והם ואני?

לוקחים נשימה עמוקה לפני הסערה הבאה,

רגע קטן של שקט לפני שהעיניים נעצמות למחצה והחצי השני עדיין על המשמר.

חצי חלום, חצי שינה.

שמחה שמהולה בעצב גדול.

העצב הגדול מכולם - הוא כשאין עם מי לחלוק את העצב.

והשמחה שמאירה את פנינו היא לנדור להיות ביחד.

מסמך שמתכלה עם השנים שחוצה את העצב לשניים ואז תמיד יש מי שירים את השני.

שולפת הסברים, אידיאולוגיות ואמונות שמכסות על פחד גדול וישן שלה. הפחד מלהיפגע.

היא מעדיפה להיות בנקודת ההתחלה שהיא נמצאת בה כרגע - לבד מאשר להגיע אלייה חזרה, חלשה.

ואז - מי באמת ירים אותה? מה הטעם בלקחת את הסיכון של ליפול לאחור אם אין אף אחד שיתפוס אותך?

הכוחות החזקים ביותר לא סיפקו אותה.

מנעולי דם שנפתחו למחצה, חברויות שנמחצו, אנשים שנעלמו.

הכל חומק לה בין הידיים.

ומה נשאר לה? עצמה.

וכשזו אחת אל מול העולם הגדול למסור את עצמה יהיה מטופש במעט.

אולי במקום הקסום כביכול שהיא שואפת אליו היא תמצא אנשים כמוה, שעדיין לא איבדו את התקווה...

כי היא לא איבדה את התקווה ואת ארשת הציניות והכעס שהיא עוטה על פנייה אפשר להעלים בחיוך אחד תמים.

ואולי זה הפחד, הידיעה שהיא כמו ילדה קטנה, שמאמינה לכל סיפור, גם אחרי שעברה הכשרה מעמיקה ועכשיו היא אשפית השקרנים, עדיין בדייה קטנה, אגדה מפגרת סוחפת אותה ואת הדמיון הפורה שלה לארץ לעולם לא.

רק האירוניה פה מבצבצת אל מול העיניים ואף אחד לא רואה.

בארץ לעולם לא, כלום לעולם לא קורה, לא באגדה העגומה של האנונימית המדוברת.

אבל הפעם, יקרה, כי הפעם אל מול כל החוקים, היא יוצאת אל העולם, אחלו לה הצלחה,

הדרך לאושר רצופה במכשולים, ובנימה אגדית זו היא יוצאת אלייה.