זה כל כך מתיש.

לא מתיש כמו תרגיל ארוך באלגברה, שאתה עושה הפסקה באמצע וחוזר. שאתה יכול להתקשר רגע למישהו, שיסביר לך איפה אתה טועה. שאתה יכול להפסיק, ולהגיד למורה שלא הצלחת.

זה מתיש בקטע של "די כבר!", כי אני באמת רוצה לשמוח, אני באמת רוצה להנות, אני באמת רוצה לצחוק. זה לא שאני נהנית מזה שאני מבואסת. אבל אני לא שולטת בזה. אני לא יכול להחליט "טוב, אין לי סיבה להיות מדוכאת עכשיו.." ופתאום להיות מאושרת. זה לא עובד ככה.

והדיכאון הזה, זה דורש כל כך הרבה כוחות נפשיים.. כל היום רק להתרכז בעכשיו לצחוק, עכשיו לחייך, עכשיו לשאול, עכשיו לענות, עכשיו לא לבכות. דברים שבדרך כלל עושים אוטומטית, אני צריכה לחשוב עליהם, כי אחרת התגובה האוטומטית שלי לכל דבר תהיה לבכות.

לא רוצה להיות עצוב יותר / יוני בלוך

לא יכול להיות עצוב יותר

נמאס לי לוותר בלי שום סיבה

לא יכול, אם אני מתעורר

אני לא נרדם יותר, עייף כל כך.

לא רוצה להיות מוטרד יותר

לחשוב מי מסתתר בכל אחד.

אני זורק, ושום דבר לא חוזר

נמאס להישאר לבד, לבד, לבד.

הלוואי הייתי שמח, קצת יותר מקצת פחות

אז אולי הייתי סולח לעצמי על התחושות

שמלבות אותי כל הלילה, לא נותנות בשום דבר

הלוואי הייתי מאושר.

אני רוצה להיות נחמד יותר

לשמור הכול אחר יותר פתאום.

להיפתח כשמישהו סוגר,

למצוא הסבר אחר לכל חלום.