למרות המנגינה השמחה, השיר הזה תמיד נשמע לי כל כך עצוב..

למרות שזה קרה לפני כל כך הרבה זמן, היא עדיין מוצאת את עצמה לפעמים יושבת ומחכה לו.

ימים שלמים היא פשוט יושבת בשקט, מחכה לשמוע את הקול הכל כך מוכר של הצעדים שלו, שפעם היא הייתה שומעת בתדירות גבוהה כל כך.

היא אפילו לא שמה לב שהיא עושה את זה, היא פשוט הייתה כל כך רגילה לזה שהוא בא.

במשך חודשים אחרי שזה קרה היא המשיכה לחכות לו, אבל הוא אף פעם לא בא, כמובן. איך היא יכלה להיות כל כך טיפשה, כל כך נאיבית?

עם הזמן היא התחילה להרגיש שזאת אשמתה. הוא עזב כי היא פגעה בו, כי הוא לא אוהב אותה יותר. זה הכול בגללה.

לפעמים, כשהיא חשבה שהיא שומעת אותו, פתאום כל הרגשות האלה היו נעלמים. לשנייה היא הייתה בטוחה שהיא שומעת אותו והיא הייתה מאושרת, אבל כשהרגע הזה עבר המציאות התפוצצה לה שוב בפנים.

היא הייתה כותבת לו מכתבים וסיפורים, אותם היא תיכננה להקריא לו יום אחד, כשהם ייפגשו. בכל דבר שכתבה לו, היא תיארה כמה היא מתגעגעת אליו, כמה היא אוהבת אותו, וכמה היא רוצה ששוב יהיה איתה ולא ישאיר אותה לבד.

היא המשיכה להתנצל בפניו ולחכות לו, היה לה יותר קל להאמין שהוא יחזור יום אחד מאשר להבין שהוא באמת לא כאן יותר.

היא לא רצתה להפנים את זה שהוא מת.

מיועד לתחרות כתיבה בנושא ביטלס.