זה כל כך מתיש.

לא מתיש כמו תרגיל ארוך באלגברה, שאתה עושה הפסקה באמצע וחוזר. שאתה יכול להתקשר רגע למישהו, שיסביר לך איפה אתה טועה. שאתה יכול להפסיק, ולהגיד למורה שלא הצלחת.

זה מתיש בקטע של "די כבר!", כי אני באמת רוצה לשמוח, אני באמת רוצה להנות, אני באמת רוצה לצחוק. זה לא שאני נהנית מזה שאני מבואסת. אבל אני לא שולטת בזה. אני לא יכול להחליט "טוב, אין לי סיבה להיות מדוכאת עכשיו.." ופתאום להיות מאושרת. זה לא עובד ככה.

והדיכאון הזה, זה דורש כל כך הרבה כוחות נפשיים.. כל היום רק להתרכז בעכשיו לצחוק, עכשיו לחייך, עכשיו לשאול, עכשיו לענות, עכשיו לא לבכות. דברים שבדרך כלל עושים אוטומטית, אני צריכה לחשוב עליהם, כי אחרת התגובה האוטומטית שלי לכל דבר תהיה לבכות.

לא רוצה להיות עצוב יותר / יוני בלוך

לא יכול להיות עצוב יותר

נמאס לי לוותר בלי שום סיבה

לא יכול, אם אני מתעורר

אני לא נרדם יותר, עייף כל כך.

לא רוצה להיות מוטרד יותר

לחשוב מי מסתתר בכל אחד.

אני זורק, ושום דבר לא חוזר

נמאס להישאר לבד, לבד, לבד.

הלוואי הייתי שמח, קצת יותר מקצת פחות

אז אולי הייתי סולח לעצמי על התחושות

שמלבות אותי כל הלילה, לא נותנות בשום דבר

הלוואי הייתי מאושר.

אני רוצה להיות נחמד יותר

לשמור הכול אחר יותר פתאום.

להיפתח כשמישהו סוגר,

למצוא הסבר אחר לכל חלום.

השנה האחרונה הייתה אחת הטובות שהיו לי. וגם אחת הגרועות.

היו בה רגעים שנהניתי ברמות שאני לא יכולה לתאר, והיו רגעים שפשוט רציתי למות.

בכללי הייתה שנה טובה.

ובאותה מידה אני יכולה להגיד שבכללי הייתה שנה נוראית.

בדיוק בגלל זה קשה לי לתאר את השנה הזאת, כי היא הייתה כל כך קיצונית.

לא היו כמעט רגעים של "באמצע", היו רגעים של אושר מטורף או של דיכאון נוראי.

בסוף 2008 הצבתי לעצמי מטרות לשנה הזאת, ולא נראה לי שעמדתי בהן..

לקבל בתעודה כלשהי יותר מ-80 במתמטיקה- פחח, קיבלתי 70 וגם זה כי היא הסכימה לעגל..

לקבל בתעודה כלשהי יותר מ-90 באנגלית-אני חושבת שבשתיהן O:

לבחור מגמות שאני אהנה מהן- נו, סוגשל..

לקבל ציון מספיק טוב בערבית בשביל ללכת למגמת ערבית (90 ומעלה נראה ל.. למרות שאני מקווה לקבל יותר)- 98 D:

לקבל לפחות 2 מאיות בתעודה כלשהי (לא יקרה בחיים)- אכן, לא יקרה בחיים..

להכיר סדרות, סרטים, ספרים, להקות וזמרים חדשים- גרין דיי, מיי כימיקל רומנס, איך פגשתי את אמא.. בקיצור, כן

לעשות משהו עם זה שאני יודעת חמישה אקורדים בגיטרה- מצאתי מורה, והוא נטש אותי אחרי חודשיים XD

להצליח להבין משהו בחדשות/עיתון/ווטאבר בערבית- בשיעור ערבית לא נחשב..

להפסיק לריב עם ההורים שלי כל 5 דקות- נראה לי><

להפסיק לזלזל בשיעורי ספרות- איזה דבר מפגר להחליט XD נראה לי שלא עמדתי בזה..

לאכול יותר מסודר- לא><

לעשות ספורט (אני כל כך לא רואה את זה קורה בצורה מסודרת)- נרשמתי לחדר כושר, אבל רק לפני איזה חודש..

להכיר עוד חברות- קורל^^

לנצל את זה שנותנים לי לנסוע באוטובוס (סופסוף), ולנסוע למקומות- אין לי אוטובוס ביישוב, דאמט!

הופעות של קרן ויוני. אם אני לא אהיה לפחות בשתי הופעות של כל אחד מהם במהלך השנה, השנה הזאת לא שווה- של קרן הייתי ב..אחת? אבל שתיים של יוני (:

לא להרוס את מקס- לא הרסתי אותו! רק גנבו אותו XD

לתקן את רוברט וכריסטופר ולא להרוס גם אותם- רוברט חולה כבר המון זמן, כריסטופר מת אולי יומיים אחרי שכתבתי את זה XD

אין לי כוח להחלטות ל-2010, בכל מקרה הן יהיו בדיוק כמו מה שהחלטתי ל-2009.

אני רק מקווה שהשנה הזאת תהיה באמת טובה, למרות שבינתיים הכול לא הולך כל כך..

היו רגעים שיותר נהניתי, היו כאלה שפחות.. בכל מקרה, אני שמחה שלפחות לא ישבתי בבית ב-12 בלילה.

היום היה יומולדת למור, הלכנו לראות שרלוק הולמס ביס פלנט.

היה ממש כיף, כשאני באה בלי לצפות ממנה לכלום ופשוט זורמת עם זה, אני פחות סובלת.

אני ממש אוהבת את החבורה הזאת, אולי הן לא החברות הכי טובות שלי, אבל הן בי האנשים היותר נחמדים שיצא לי להכיר.

לסיכום- שרלוק הולמס סרט נחמד, אי צריכה לראות אותו פעם כשאני פחות עייפה..

ליל"ט (: