פתאום בזמן המקלחת חשבתי שוב על ישראבלוג.
זה התחיל לפני כמה שבועות, כשפתאום גיליתי מפוסט מקרי בפייסבוק שהאתר נסגר ושכל הבלוגים הולכים להמחק, ומאז עלו לי בפייסבוק עוד פוסטים ודיונים על זה.
אז כבר לפני כמה שבועות גיביתי את הבלוג, אבל עכשיו פתאום שוב זה עלה לי. ואז אמרתי שאני אבדוק, ואם ישרא עוד קיים, אני אכתוב איזה פוסט סיכום. מי יודע, אולי בסוף בכלל לא יסגרו וזה בכלל לא יהיה הפוסט האחרון.
אז השתניתי די הרבה בשנים שאני כאן. אני חושבת שהתחלתי לכתוב פה בכיתה ח' או ט', ילדה בתחילת גיל ההתבגרות ששונאת את רוב העולם. בפוסטים הראשונים עוד הייתה לי איזו מחשבה שזה יהיה כזה בלוג מצליח ומפורסם, ומלא יקראו פה. אז עוד ניסיתי להיות מצחיקה, וגם גנבתי רעיונות לפוסטים מבלוגים אחרים. די מהר זה הפסיק והבלוג הזה נהיה סתם היומן שלי, שנועד בשבילי, בשביל לכתוב ולפעמים לקרוא אחורה באיזה פרץ נוסטלגיה.
אני חושבת שהשנים עשו לי טוב, סך הכל. אני עדיין חסרת ביטחון וביישנית, עדיין מתקשה חברתית, אבל אני יותר שלמה עם עצמי. אני סטודנטית לרפואה, יש לי חבר מהמם שאני אוהבת והוא אוהב אותי, אני גרה עם חברה טובה שלי בדירה בבאר שבע.
הלימודים מאתגרים, אבל בינתיים נראה לי שאני מתמודדת עם האתגר. תכף תהיה תקופת מבחנים, ואז אולי אני אגלה שאני חיה בסרט ואני אכשל בהכל ויהיה נורא. מי יודע.
אני כבר לא רוצה למות, אני כבר לא שונאת את הכל, אני כבר לא חושבת שאני גרועה בהכל. אני עדיין חושבת שאם אני אלך לאיזשהו בעל מקצוע יגלו לי איזשהן נטיות לאובדנות או לדיכאון. אני עדיין חושבת שאני יותר מתוסבכת מרוב האנשים ושאני מסתכלת על העולם בצורה שונה. אבל אני כבר יודעת לחיות עם זה.
אני לא אהיה אובר-דרמטית ואגיד שישראבלוג היה בשבילי בית. לא, זה לא היה לי בית. אבל זה היה לי מקום בטוח ואהוב. הבלוג הזה היה, ועדיין, מאוד יקר בשבילי. אני חושבת שזה היה לי בריא וטוב לכתוב פה. העברתי פה שעות, בבלוג שלי ובבלוגים אחרים. חשפתי את החיים שלי כאן ונחשפתי לחיים של אנשים אחרים. בישרא "פגשתי" לראשונה מישהו דתי, והבנתי שהוא ממש בסדר. הוא אפילו נראה נחמד ומצחיק. אני באמת חושבת שלמדתי פה.
היום אף אחד מהאנשים שמקיפים אותי לא יודע על הבלוג הזה, ואני חושבת שככה זה גם יישאר. לא חושבת שיש פה איזשהם סודות מטורפים, או שאולי בעצם יש, לא יודעת. בכל מקרה, כן, אני מעדיפה לא להתמודד עם זה. אני יודעת מי הייתי בעבר, אבל רוב האנשים שנמצאים בחיים שלי היום לא יודעים. או לפחות לא יודעים לעומק. מי יודע, אולי יום אחד בעוד איזה מיליון שנים מישהו שאני מכירה ימצא את הבלוג הזה, או את הגיבוי שלו, ואולי לא תהיה לי בעיה שהוא יקרא כאן. בינתיים זה נשאר הרומן הסודי שלי ושל ישראבלוג.